Anne Sinclair

Anne Sinclair

' (French pronunciation: ​[an sɛ̃ˈklɛʁ]; born Anne-Élise Schwartz, 15 July 1948) is an American-born French television and radio interviewer. She hosted one of the most popular political shows for more than thirteen years on TF1, the largest European private TV channel. She is heiress to much of the fortune of her maternal grandfather, Paul Rosenberg. She covered the 2008 US presidential campaign for the French Sunday newspaper Le Journal du Dimanche and the French TV channel Canal+. She married French politician Dominique Strauss-Kahn in 1991 and divorced him in 2013 in the aftermath of the New York v. Strauss-Kahn case. She was portrayed in the 2014 feature film Welcome to New York.

Contents 1 Early life and education 2 Career 2.1 Television 2.2 After 7/7 3 Rosenberg collection and recovery 4 Personal life 5 Cultural depiction 6 Writings, books 7 References 8 External links Early life and education She was born Anne-Elise Schwartz on 15 July 1948 in New York to Joseph-Robert Schwartz (changed to Sinclair in 1949) and Micheline Nanette Rosenberg. Via her mother she is the maternal granddaughter of Paul Rosenberg,[1] one of France's and later New York's biggest art dealers. Both parents were French-born Jews who had married pre-war, and who with Paul Rosenberg and his wife had fled from the Nazi persecution of Jews after the 1940 Nazi invasion of France.[2]

A few years after her birth, the family returned to France.[3] She attended the Cours Hattemer, a private school.[4] She majored in politics at the Paris Institute of Political Studies and in law at the University of Paris.[5]

Career Sinclair's first radio hosting job was at Europe 1, one of the leading nationwide radio networks.[5]

Television Between 1984 and 1997 she hosted 7/7, a weekly Sunday evening news and political show on TF1 that had one of the largest audiences in France. She became one of the country's best known journalists and conducted more than five hundred interviews over the course of the show's thirteen-year run.

Every Sunday at 7 pm Sinclair hosted a one-hour interview with a leading French or international personality. She interviewed French presidents François Mitterrand and Nicolas Sarkozy as well as US president Bill Clinton, Mikhail Gorbachev, Shimon Peres, Felipe González, German chancellors Helmut Kohl and Gerhard Schröder, Hillary Clinton, the UN Secretary General in New York during the first gulf war, and Prince Charles.[5]

Although primarily focused on politics, her show also included celebrities Madonna, Sharon Stone, Paul McCartney, Woody Allen, and George Soros. She conducted interviews with French cultural figures such as Johnny Hallyday, Alain Delon, Yves Montand, Simone Signoret, Bernard-Henri Lévy, and Elie Wiesel.

Sinclair won three Sept d'Or, the French equivalent of the Emmy Awards.[6]

After 7/7 In 1997 she chose to leave the show to avoid conflict of interest when her husband Dominique Strauss-Kahn became French finance minister. She then created an Internet subsidiary company for her former employer TF1 and ran it for four years before returning to journalism. In 2003 she launched a cultural radio programme called Libre Cours (Free Rein) on France Inter, the French equivalent of NPR.

She also wrote bestsellers on politics: Deux ou trois choses que je sais d'eux (Grasset, 1997) and Caméra Subjective (Grasset, 2003).

In October 2008 she launched her blog Two or three things from America which comments daily on US and international political news. It has become one of the top twelve political French blogs.[7] In 2012 her book on her grandfather was published (21 Rue La Boétie) and she is currently heading the French edition of the Huffington Post. My Grandfather's Gallery will be published by Farrar, Straus and Giroux in September 2014.

Rosenberg collection and recovery Her grandfather Paul Rosenberg, as well as dealing art, had his own major private collection of noted classical, impressionist and post-impressionist works. He lost many of these paintings after fleeing France for New York in 1940 with her parents, but managed to retain a number of works which he had distributed on noting the growing threat of war in the late 1930s.

As the sole heir to her parents' estate, after the death of her mother Micheline in 2007, Sinclair donated a 1918 Picasso painting of her grandmother and mother painted for Paul Rosenberg, to the Picasso Museum in Paris.[8] She also sold an unwanted Matisse from her private collection in the same year, which raised in excess of $33M.[8]

In October 1997, Rosenberg's heirs including Sinclair filed suit in United States District Court for the Western District of Washington, Seattle, to recover the painting Odalisque (1927 or 1928) by Matisse, the first lawsuit against an American museum concerning ownership of art looted by Nazis during World War II.[9] In 2013, they demanded that the Henie Onstad Kunstsenter museum return Woman in Blue in Front of Fireplace (1937), a Matisse painting that was confiscated by the Nazis in 1941 in Paris.[10]

Personal life Sinclair was previously married to French journalist Ivan Levaï, with whom she has two sons.

She separated from her second husband, Dominique Strauss-Kahn, ex-managing director of the International Monetary Fund, in August 2012.[11] During his trial, it emerged that the couple owned homes in: Place des Vosges; a $4 million townhouse in Georgetown, Washington, D.C.; and a house within a compound in Marrakesh, Morocco.[8] The couple divorced in March 2013.

Since the separation from Strauss-Kahn, Sinclair has been living with the French historian Pierre Nora.

She resumed public life with a memoir of her grandfather, "My Grandfather's Gallery," in 2014.[12]

Cultural depiction A feature film Welcome to New York directed by Abel Ferrara (2014) was based on the Strauss-Kahn story. The film featured Gérard Depardieu as Devereaux, a character modeled on Strauss-Kahn, and Jacqueline Bisset as "Simone," a character based on Sinclair. The film was "built around the Sofitel scandal and portray[ed] both characters in an unforgiving light." Sinclair said the film was "disgusting" and Strauss-Kahn's lawyer said "his client would sue the film's producers for libel".[13]

Writings, books Une année particulière (an extraordinary year), 1982 Deux ou trois choses que je sais d'eux , 1997 Caméra subjective, 2002 21, rue La Boétie, Grasset & Fasquelle, Paris, 2012, ISBN 978-2-24673731-5 (a book about her grandfather, arts dealer Paul Rosenberg), 2013, ISBN 978-3-88897-820-3 Chronique d'une France blessée : Juillet 2015-janvier 2017. Grasset & Fasquelle, March 2017, ISBN 978-2246812234 https://en.wikipedia.org/wiki/Anne_Sinclair

Anne Sinclair, née le 15 juillet 1948 à New York, est une journaliste franco-américaine.

Elle est connue pour avoir animé plusieurs émissions d'information, dont le célèbre magazine politique 7 sur 7 sur TF1 de 1984 à 1997, ainsi que Questions à domicile de 1985 à 1989.

Elle est directrice éditoriale du HuffPost de 2012 à 2019.

Biographie

Famille et études

Anne-Élise Sinclair est la fille unique de Micheline Nanette Rosenberg — femme passionnée de peinture représentée sur une toile de Pablo Picasso — et de Joseph-Robert Schwartz (devenu Sinclair en 1949) — industriel en cosmétiques et homme d'affaires. Son grand-père maternel Paul Rosenberg est un célèbre marchand d'art parisien, londonien puis new-yorkais, dont elle est l'une des héritières (elle possède une partie de sa collection de tableaux d'une valeur de plusieurs dizaines de millions d'euros).

Née à New York, elle y vit pendant trois ans avant le retour de sa famille à Paris en 1951 ; elle y revient toutefois tous les ans, y passant toutes ses vacances de Noël de l'âge de 4 à 15 ans. Elle suit sa scolarité au cours Hattemer-Prignet, une institution laïque. Élève modèle, elle y dispute la première place avec Jean-Jacques Chaban-Delmas, fils de Jacques Chaban-Delmas et a également dans sa classe, en 6e, Véronique Sanson. À 8 ans, elle veut devenir danseuse classique et chanteuse à l'opéra, mais dès l'âge de 10 ans, sait qu'elle veut devenir journaliste, écoutant chaque jour Europe 1 en rentrant du collège.

Carrière

Licenciée en droit, diplômée de l'Institut d'études politiques de Paris (filière Politique et Social, 1972), elle commence sa carrière de journaliste à Europe 1 en 1973 puis intègre FR3 en 1976.

Affichant ses convictions de gauche, elle participe au spot officiel de François Mitterrand lors de la campagne officielle de l'élection présidentielle française de 1981.

En janvier 1982, elle est engagée par TF1 pour présenter l'émission Les Visiteurs du jour en remplacement de Midi Première présentée par Danièle Gilbert dans la tranche 12 h-13 h. Faute de succès, l'émission est arrêtée au bout de six mois en juillet 198214. Elle rebondit et le 30 novembre 1983 présente sur TF1 Édition spéciale.

Après dix-huit mois de chômage, elle refuse la proposition du Premier ministre Laurent Fabius de diriger la communication de Matignon.

En septembre 1984, sur TF1, elle arrive à la présentation du magazine politique hebdomadaire 7 sur 7, créé trois ans plus tôt. Elle devient alors une personnalité très populaire du petit écran. Elle présente tout d'abord l'émission en alternance avec Jean Lanzi du 16 septembre 1984 à juin 1987 puis seule à partir de septembre 1987. L'émission et Anne Sinclair sont récompensés de plusieurs Sept d'or. En 1985, l'émission obtient le Sept d'or du meilleur magazine d'actualité ou de débat. Anne Sinclair obtient en 1986 le Sept d'or du (de la) meilleur(e) journaliste ou reporter ; puis en 1988 et 1990, celui de meilleur animateur de débats. En parallèle, de mars 1985 à mai 1989, elle co-présente l'émission politique mensuelle Questions à domicile, d'abord avec Pierre-Luc Séguillon (1985 à 1989) puis avec Jean-Marie Colombani (1987 à 1989). L'émission connaîtra également un franc succès.

Après la privatisation de TF1 en 1987, elle est nommée directrice adjointe de l'information de la chaîne, en plus de l'animation de ses émissions, puis directrice générale de TF1 Entreprise.

Le 6 juillet 1997, un mois après la nomination de son époux Dominique Strauss-Kahn au ministère de l'Économie, des Finances et de l'Industrie dans le gouvernement Jospin, elle décide d'arrêter l'émission 7 sur 7. Après l'arrêt de l'émission, elle présente au premier semestre 1998 le magazine d'information 1 mois, 1 heure sur TF1.

Elle devient directrice générale de e-TF1, la filiale internet du groupe, puis vice-présidente. Le 5 juin 2001, elle est limogée du groupe TF1 à la suite de désaccords avec Patrick Le Lay, le PDG du groupe, et Étienne Mougeotte, le vice-président et directeur d'antenne, qui lui reprochent sa franchise de ton et ses nombreuses amitiés à gauche. Elle saisit les prud'hommes et la chaîne est condamnée à lui verser des indemnités de 1,86 million d'euros.

Elle entre ensuite dans le groupe Netgem, puis à RTL en 2002 où elle interviewe de grands patrons, elle anime en 2002 un magazine culturel sur France 3 : Le Choc des Cultures qui sera arrêté en février 2003 faute d'audience, puis collabore au magazine Paris Match et anime chaque dimanche, de 2003 à 2007, sur France Inter Libre Cours, une émission où des étudiants rencontrent des professionnels.

Elle participe, en 2008, à l'émission Le Grand Journal sur Canal+ en tant que correspondante aux États-Unis en vue de l'élection présidentielle américaine de 2008, en alternance avec Laurence Haïm.

En novembre 2010, elle entre au conseil d'administration du musée national Pablo Picasso, dont elle démissionne en 2014.

Elle est directrice éditoriale du site français d'actualité, Le Huffington Post, lancé le 23 janvier 201222 jusqu'en 2019. En mai 2012, elle co-anime les soirées électorales spéciales élection présidentielle 2012 sur BFM TV, avec Alain Marschall, Ruth Elkrief, Olivier Mazerolle notamment.

Elle est membre du club Le Siècle.

Entre 2014 et 2016, elle interviewe des personnalités qui font l'actualité, dans la matinale du week-end d'Europe 1 menée par Maxime Switek.

Depuis 2015, elle anime une à deux fois par an l'émission Fauteuils d'orchestre sur France 3 , consacrée à la musique classique et diffusée en première partie de soirée.

D'après une information du journaliste Nicolas Domenach qu'elle confirme, elle décline la proposition de François Hollande de devenir ministre de la Culture dans le gouvernement Manuel Valls en février 2016.

À partir de septembre 2017, Anne Sinclair tient un billet hebdomadaire dans Le Journal du dimanche.

Elle est directrice éditoriale du HuffPost de 2012 à 2019, bien qu'ayant annoncé le 20 janvier 2017 son intention de prendre du recul et de quitter cette fonction.

Elle participe à des conversations publiques.

Activités éditoriales

Elle consacre un livre, 21 rue La Boétie (2012), au parcours de son grand-père maternel, le marchand d'art Paul Rosenberg. L'immeuble qui abritait sa galerie d'art est confisqué par les Nazis pendant l'occupation et réquisitionné par l'Institut d'étude des questions juives. En 2020, elle consacre un livre à la « rafle des notables », troisième rafle qui se déroule sur le territoire français, et qui fournit le contingent de la première déportation française de Juifs vers le camp de concentration d'Auschwitz et au cours de laquelle son grand-père paternel, Léonce Schwartz a été arrêté.

Vie privée

D'une première union le 9 novembre 1976 avec le journaliste Ivan Levaï, Anne Sinclair est la mère de deux enfants, David et Élie.

Dans les années 1980, Anne Sinclair déclare « Je n’aurais jamais pu épouser un non-juif ». Cette phrase est qualifiée « d'attitude qu’on pourrait un peu hâtivement taxer de racisme » par l'humoriste Pierre Desproges.

Elle rencontre Dominique Strauss-Kahn lors de l'émission Questions à domicile du 27 octobre 1988 et entame peu après une liaison avec l'homme politique socialiste. Divorcée, elle épouse le 26 novembre 1991 Dominique Strauss-Kahn, devenu ministre délégué à l'Industrie et au Commerce extérieur du gouvernement Édith Cresson, à la mairie du 16e arrondissement de Paris, au cours d'une cérémonie civile.

Lorsque Dominique Strauss-Kahn est impliqué en mai 2011 dans une affaire d'agression sexuelle portée devant la justice américaine par Nafissatou Diallo, Anne Sinclair prend la défense de son époux, en affirmant dans un communiqué publié le 16 mai qu'elle : « [%E2%80%A6] ne croit pas une seule seconde aux accusations portées à l'encontre de [son] époux, Dominique Strauss-Kahn. » Sa présence auprès de son mari, de même que le rôle qu'elle a joué auprès de lui durant cette affaire furent commentés par des journalistes dans des livres, dans la presse écrite et dans d'autres médias. Anne Sinclair est désignée femme de l'année 2011 par un sondage CSA publié dans Terrafemina.

En août 2012, Anne Sinclair déclare être séparée de Dominique Strauss-Kahn, dont elle divorce en mars 201340. Depuis, elle est en couple avec l'historien Pierre Nora.

Wikipedia

אן סינקלייר

''''''(בצרפתית: Anne Sinclair; נולדה ב-15 ביולי 1948 בעיר ניו יורק בשם אן אליס שוורץ) היא עיתונאית יהודייה-צרפתייה, הידועה בעיקר בשל הגשת המגזין הפוליטי הפופולרי "7‏sur‏7" ‏, בערוץ הטלוויזיה הצרפתי הפרטי TF1, בשנות ה-80 וה-90.

תוכן עניינים 1 קורות חיים 1.1 שנותיה הראשונות 1.2 קריירה 1.3 חיים אישיים 2 ספריה 3 קישורים חיצוניים 4 הערות שוליים קורות חיים שנותיה הראשונות סינקלייר היא בתם של רובר ז'וזף שוורץ (שינה את שמו ב-1949 לסינקלייר, כינויו ברזיסטנס), איש עסקים ואביר לגיון הכבוד, ומישלן נאנט רוזנברג. אבי אמהּ, פול רוזנברג (1881-1959), היה בעל גלריה חשובה וסוחר אמנות בפריז ומאוחר יותר בניו יורק, לשם נמלט מהנאצים.[1] ממנו ירשה סינקלייר חלק מאוסף ציוריו בשווי עשרות מיליוני אירו. ציור אחד של אנרי מאטיס - "השפחה: הרמוניה בכחול", נמכר ב-2007 בכריסטי'ס תמורת 33.6 מיליון דולר.

שנים ספורות לאחר לידתה של סינקליר חזרה משפחתה לצרפת.[2] בשנת 1972 השלימה את לימודיה לתואר במדעי המדינה והחברה במכון למדע המדינה בפריז, ותואר במשפטים מאוניברסיטת פריז.

קריירה את הקריירה העיתונאית היא החלה בשנת 1973 בערוץ "אירופה 1". בשנת 1984 החלה להגיש את התוכנית "7 על 7" - מגזין חדשות ופוליטיקה שבועי ששודר בערבי יום ראשון בערוץ "TF1", וזכה לקהל צופים רב בצרפת. במהלך 13 שנות הגשתה את התוכנית ערכה סינקלייר למעלה מחמש מאות ראיונות עם אישי ציבור מהשורה הראשונה, שהפכו אותה לאחת העיתונאיות המפורסמות ביותר בצרפת; הקריאה "דבר אמת!" אותה נהגה להפנות למרואייניה הפכה לסימן ההיכר שלה.

בעקבות מינויו של בעלה, דומיניק סטראוס-קאהן, לשר האוצר והמסחר הצרפתי בשנת 1997, היא התפטרה מהגשת התוכנית כדי להימנע מניגוד אינטרסים, והחלה לנהל את חברת הבת האינטרנטית של הערוץ - "e-TF1". היא עזבה את קבוצת TF1 בשנת 2001, לאחר חילוקי דעות עם המנכ"ל פטריק לה ליי. בשנת 2003 שבה לעסוק בעיתונאות, עת השיקה את תוכנית הרדיו "Libre Cours" ("קורס חופשי") בתחנת השידור הציבורית "פראנס אינטר". תוכנית זו עסקה בהפגשת תלמידים עם אנשי מקצוע תובעניים. בשנת 2008 השתתפה בתוכנית "Le Grand Journal" ששודרה בערוץ Canal +, ודיווחה - יחד עם העיתונאית לורנס האים (Haïm) - על הבחירות לנשיאות בארצות הברית. עם מעברה לארצות הברית ב-2007 החלה לפרסם בלוג בשם "שניים שלושה דברים שרואים באמריקה" שהתרכז במדיניות החוץ האמריקנית.[3] בנובמבר 2010 הצטרפה למועצת המנהלים של מוזיאון פיקאסו.

באוקטובר 2011 החלה לשמש כעורכת המהדורה הצרפתית של ההאפינגטון פוסט.

סינקלייר זכתה בשלושה פרסי "Sept d'Or", המקבילה הצרפתית לפרס אמי. בשנים האחרונות החלה לכתוב ספר ביוגרפיה על סבה, סוחר האמנות פול רוזנברג.

חיים אישיים לסינקלייר שני ילדים מבעלה לשעבר העיתונאי, יליד הונגריה, איוואן לוואי, דוד ואלי (אלי נקרא על שם ידידם הוותיק אלי ויזל). ב-24 בנובמבר 1991 נישאה לפוליטיקאי הצרפתי דומיניק סטראוס-קאהן, עמו החלה בקשר רומנטי לאחר שנפגשו על סט תוכנית האירוח שלה בשנת 1989, בעודם נשואים לבני זוגם הקודמים.

לאחר שסטראוס-קאהן מונה לראש קרן המטבע הבינלאומית, עברה סינקלייר עמו לוושינגטון, שם רכשה בית מידות בג'ורג'טאון. סינקלייר התייצבה בקביעות לימינו של סטראוס-קאהן, שהיה מעורב לאורך השנים במספר שערוריות מיניות וכלכליות. בפרט, לאחר שנעצר בניו יורק במאי 2011 באשמת אונס חדרנית, היא העמידה לרשותו את אמצעיה הכלכליים הרבים למען שחרורו למעצר בית מאובטח והגנתו.[4] באוגוסט 2012 נפרדה מסטראוס-קאהן.[5]

סינקלייר הביעה פעמים אחדות תמיכה נלהבת במדינת ישראל. היא הצהירה כי מלחמת ששת הימים חיזקה בה את מודעותה לזהותה היהודית: "הייתי בת 19, ובאותו רגע ממש ראיתי את עצמי כיהודייה, מפני שבדידותה של ישראל הייתה בלתי נסבלת בעיני".[6]

ספריה Une année particulière, 1982 Deux ou trois choses que je sais d'eux, 1997 Caméra subjective, 2002 קישורים חיצוניים Twitter logo initial.svg אן סינקלייר , ברשת החברתית טוויטר הבלוג הפוליטי של אן סינקלייר

(בצרפתית) IMDB Logo 2016.svg אן סינקלייר , במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) פופולרית יותר, עשירה יותר - ונאמנה יותר מבעלה , באתר דה מרקר, 23.05.2011 אן סינקלייר בראש רשימת 12 הבלוגים הפוליטיים המובילים בצרפת

(בצרפתית) https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%9F_%D7%A1%D7%99%D7%A0%D7%A7...