Fritz Haber, Nobel Prize in Chemistry, 1918

https://en.wikipedia.org/wiki/Fritz_Haber

http://www.haaretz.co.il/magazine/the-edge/.premium-1.4085592

https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5422566,00.html?utm_source...

החידה של פריץ הבר, פושע המלחמה שבלעדיו היינו מתים מרעב

הוא היה מפתח נשק כימי, מושיע האנושות, מחפש זהב וחתן פרס נובל. אך מעל הכל פריץ הבר היה פטריוט גרמני, שחשב שיוכל לשלוט בהיסטוריה וגילה שיהדותו רודפת אותו למרחקים

יותם ראובני

בשעות הערב של 29 בינואר 1934 חזר אדם שחוח־קומה לבית המלון שלו בבזל, לקח את המפתח ועלה לחדרו בצעדים כבדים. הוא נזכר בדברים שאמר לדר חיים ויצמן רק שעה קלה קודם לכן. בושה שרפה את פניו. כן, כאחרון המובטלים, הוא נפגש עם ויצמן וביקש ממנו עבודה. ויצמן הבטיח לו לנהל את מכון זיו ברחובות, אותו מכון שבעתיד ייקרא מכון ויצמן. אבל זה היה משהו קטן, מזרחי, הזוי־משהו.

בספרו "מסה ומעש" יביא ויצמן את הדברים שאמר לו האיש בסוף הפגישה: " ד'"ר ויצמן, אני הגבר הייתי אחד האנשים אדירֵי הכוח בגרמניה. הייתי יותר ממצביא צבא גדול, יותר מראש תעשייה. הייתי מייסד תעשיות. עבודתי היתה רבת חשיבות בשביל גידולה הכלכלי והצבאי של גרמניה. כל השערים היו פתוחים לפני. אולם העמדה שתפסתי שם, עם כל הקסם שהיה חופף עליה, אינה נחשבת במאומה לעומת עמדתך אתה. אין אתה יוצר מתוך שפע — אתה יוצר יש מאין בארץ אשר יחסר כל בה. אתה משתדל להביא עם ירוּד ועזוב לידי הכרה של כבוד. ואני סבור שהדבר עולה בידך. באחרית ימַי אני רואה את עצמי כפושט רגל. אחרי אשר אלך ואינני ושמי יישכח, עוד יעמוד מפעלך כמצבת פאר בדברי ימיה הארוכים של אומתנו" ("מסה ומעש: זיכרונות חייו של נשיא ישראל", חיים ויצמן, הוצאת שוקן).

שמו של האיש היה פריץ הבר, והוא מת באותו לילה במלון בגיל 65.

• **

על אף הדברים האלה, שרק שנה אחת קודם לכן לא היו עולים כלל על דעתו, פריץ הבר קיווה לחזור לגרמניה. הרי "האיש הזה", אדולף היטלר, לא יכול להיות מסוכן עד כדי כך שמדען בדרגתו של הבר צריך לחשוש ממנו. והיה גם העניין של הכסף: כל הרווחים שלו — והיו לו רווחים, מתעשיית האמוניה, ומכספי הנובל — היו בגרמניה. הוא חש עייפות. הסתירה הנוראה הזאת בין פלשתינה וברלין, שבאה עליו פתאום, התישה אותו. וגם הדברים שאמר לוויצמן לא היו נוחים לו עתה. זה יכול להישמע כחנפנות, כמו הפצרה של קבצן. האם אפשר להעלות על הדעת שגרמניה, המולדת, תבגוד בו?

היה זה בחיפוש אחר תשובה אפשרית לחידה אחרת, כבירה, שבו נתקלתי לראשונה בשמו של פריץ הבר. האיש, שבתמונות נראה במשקפיים עגולים, משך את סקרנותי בחבלי קסם. ככל שקראתי עליו יותר, כך התעצמה השתאותי. מה הוא לא היה? מציל האנושות, פושע מלחמה, חתן פרס נובל לשנת 1918 ומחפש זהב — ומעל לכל, פטריוט גרמני.

תקופה מסוימת ריתקו אותי בני עמנו, אותם יהודים בני דת משה, שראו מה קורה בגרמניה החל מ–1933 ולא העלו בדעתם לעזוב את המקום. ואיך לעזוב? הרי הם גרמנים, נאמני המולדת, חייליו המסורים של הקייזר שאך זה שבו מהמלחמה הגדולה.

והעניין באותם יהודים שנשארו בגרמניה — והיו בטוחים כי בזכות שירותם למולדת, לא יאונה להם כל רע — בא בעקבות הניסיון להבין את הגירתם של צעירים ישראלים רבים כל־כך לברלין.

הבר נולד במשפחה יהודית ב–9 בדצמבר 1868 בברסלאו, גרמניה (כיום ורוצלב, פולין). אביו היה סוחר מצליח ועסק בצביעת בדים. אמו מתה שלושה שבועות לאחר הלידה. קל לתאר מה עלול לצמוח בנפשו של אדם שזו היתה ראשיתו.

הוא למד בתיכון המקומי ואחר כך באוניברסיטה של ברלין. הוא התמחה בכימיה במשך שנה, ועזב לאוניברסיטת היידלברג. הקריירה האוניברסיטאית שלו הופסקה לשנה, שבה שירת בצבא. לאחר השחרור למד ב"טכנישה" בברלין וקיבל דוקטורט בכימיה אורגנית. בעת שירותו הצבאי פגש את קלרה אימרווהר. השניים נישאו ונולד להם בן, הרמן.

לאחר שנים אחדות שבהן עבד במקומות שונים, לרבות אצל אביו, עבר הבר לקרלסרוהה, שם התמחה בתחום חדש — כימיה פיזיקלית. ב–1894 מונה למרצה אורח במכון הטכנולוגי של העיר, וב–1906 כבר קיבל פרופסורה מלאה. הוא נשאר בקרלסרוהה עד שנקרא לעמוד ב–1911 בראש המכון לכימיה פיזיקלית בדאהלם, פרבר של ברלין. הוא יעמוד בראש המכון עד שיתפטר ב–1933, במחאה על חוקי הגזע הנאציים שסילקו את היהודים מהסגל האוניברסיטאי.

סרטון יוטיוב פריץ הבר - דלג

עוד כתבות בנושא מותו של ניימן לוין - הסוכן שנמחק מדפי ההיסטוריה 23.09.2016 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד מלחמת העולם הראשונה: שם התחיל האסון היהודי 23.07.2014 אחים לשנאה: יהודים וגרמנים. האויב המתועב: אנגליה 19.05.2014 כתבה זאת זמינה למנויים בלבד

• **

הבר, היהודי שהשאיר מאחוריו את הדת על מנת שיוכל להתקדם בעולם האקדמי — יהודים לא יכלו לעשות זאת אחרת — יכול היה להיות מאושר. הוא התחתן לא מכבר עם יהודייה מבית טוב, שבהשפעתו המירה גם היא את דתה לנצרות הלותרנית.

כמה שנים קודם לכן הוא התחיל, יחד עם חברו המהנדס קרל בוש, בניסויים להפקת אמוניה מתערובת של מימן וחנקן. אמוניה היא יסוד חשוב ביותר ביצירת דשנים, ומיליארדי בני אדם בעולם חיים עדיין הודות לשיטה שפיתחו השניים.

ב–1913 ייצרו בשיטת הבר־בוש 450 אלף טון אמוניה, די והותר למשק הגרמני. האמוניה משמשת גם חומר גלם בתעשיית הנשק, והבר לא היסס להסב את מפעלי האמוניה כך שיתנו תשובה לדרישות הצבא הגרמני.

עם כניסת גרמניה למלחמת העולם הראשונה הפכה האמוניה לנשק בעל חשיבות עליונה. עד אז יצרו אותה בעזרת חומר גלם שיובא מצ'ילה. עתה, כשהיה ברור כי יושם מצור ימי על גרמניה, חשיבות המצאתו של הבר עלתה פלאים. הבר עצמו, יהודי שאמנם המיר את דתו בגיל מוקדם, הבין כי זו ההזדמנות שלו להוכיח שהוא גרמני יותר מגרמני. הוא יציל את המולדת.

ביום הראשון לפרוץ המלחמה, התייצב הבר בן ה–46 במשרדי המטכ"ל הגרמני. לאחר שיחות גיוס הוא מונה לראש האגף הכימי. עזרה לו, בלי ספק, העובדה שהיה פרופסור נודע, עשיר ומקורב לראשי התעשייה של גרמניה — אלה שמאוחר יותר, אחרי עוד מלחמה ועוד סיוט, יעסיקו בתנאי רעב יהודים שיומתו בגז צקלון בה, שגם אותו המציא הבר, כחומר דישון.

הבר ראה בעצמו גרמני יותר מכל גרמני אחר. הוא תיעב את היהודים המזרחים מבלי שאפילו ראה אותם, לא בדרכו לאוניברסיטה ולא בין הווילות המרשימות של שכניו בדאהלם. בתו מנישואיו השניים, אוה לואיס, סיפרה לימים כי כאשר עלה היטלר לשלטון, הושיב הבר אותה ואת אחיה הרמן והסביר להם כי הם ממוצא יהודי. אוה סיפרה שהיה זה ההלם הראשון בחייה. ואולי גם הבר עצמו היה המום מכך, כשאמר לה: תשמעי, טוב, את יהודייה על פי האיש הזה היטלר".

חיילים צרפתים משחקים ברידג' בעמדתם תחת איום נשק כימי במלחמת העולם הראשונה חיילים צרפתים משחקים ברידג' בעמדתם תחת איום נשק כימי במלחמת העולם הראשונהגטי אימג'ס

• **

הצבא ביקש מהמכון של פריץ הבר לנפק גז מדמיע וחומרים כימיים אחרים. הבר הציע להשתמש בגז כלור כבנשק כימי. היתה זו הפעם הראשונה שבה נוסה נשק בלתי־אנושי זה. הניסוי נערך בקרב איפר השני בבלגיה, ב–22 באפריל 1915. חיילים גרמנים נשאו יותר מ–5,700 מכלים של גז, כל אחד במשקל של כ–40 קג. המכלים נפתחו באופן שבו הרוח נשאה את הגז לעמדות האויב. בשל שיטה זו של הפעלה, גם חיילים גרמנים — לא רבים אמנם — נפגעו בעת ההתקפה.

אשתו של הבר, קלרה, התנגדה בחירוף נפש לפיתוח הנשק הכימי. כשחזר לביקור, ב–1 במאי, לא חסכה ממנו את דעתה. על רקע ויכוח חריף ביניהם בנושא זה, היא שמה קץ לחייה למחרת. היא לא מתה מיד; בנה, הרמן, שמע את היריות.

הסיבות להתאבדותה של קלרה אימרווהר שנויות במחלוקת עד היום. אין ספק שהיא סבלה בנישואיה, ואף ויתרה על הקריירה האקדמית שלה למען בעלה. אך היא גם היתה פעילה חברתית והתנגדה למעשיו: הניסוי בכלור הביא לפגיעה באלפי חיילים בקרב איפר. רבים מהחיילים מתו תוך דקות משאיפת הגז הרעיל; אחרים התעוורו. הבר היה שותף לעיצובה של מסכה מיוחדת, שתגן על החיילים הגרמנים מהגז. כל שנותר היה להמתין לרוח המתאימה.

כשניצב בעמדה הגרמנית באיפר — מוגן במסכת הגזים ומביט בגז שלו מתפשט — יכול היה הבר לומר לעצמו שהוא ניצח. שההיסטוריה תהיה שפחתו. לכל ספק הוא השיב בתוצאות ובהישגים שהשיג. אחרי הכל, אנשים רבים יותר יחיו בזכות האמוניה שלו מאשר אלה שייהרגו בגז. לנוכח הנשק המחריד הזה ודאי יוכר בניצחון של גרמניה וגם יושם קץ לכל המלחמות. אף צד לא ירצה להפעיל או לסבול נשק כימי.

אני חושב על הבר על סיפון ספינה, משליך את הרשת כדי לאסוף את זהב הימים. הוא היה בטוח שמגיע לו לגלות את זה, כפי שהוא גילה את הלחם מהאוויר. כאשר החיפוש אחר הזהב מהים הוכר ככישלון, הבר כבר היה במקום אחר.

למחרת התאבדותה של אשתו הבר יצא לחזית המזרחית, לקראת אפשרות של שימוש בנשק כימי נגד הצבא הרוסי. קשה להבין היום את מידת ההזדהות שלו עם המולדת שהביאה אותו לשכלל את המצאתו, כשהוא טוען כי אין זה משנה אם הורגים חייל אויב בפגז או בגז.

הוא תפר לעצמו מעין מדים וקיבל דרגת ייצוג של סרן. בתפקידו כראש המחלקה הכימית של הצבא הוא היה מסור כולו לתכלית אחת: ניצחון גרמניה במלחמה.

הבר טען שגז רעיל הוא נשק הומני יותר מפגזי ארטילריה. היד שסיפקה ומספקת לחם למיליוני בני אדם היא היד שהורתה לפתוח את מכלי הכלור בקרב.

• **

אחרי המלחמה בעלות הברית פירסמו רשימה של 900 פושעי מלחמה; שמו של הבר היה הבולט ביותר. הוא נמלט לשווייץ, ונשאר שם במהלך הדיונים על הסכמי השלום. כשהוענק לו פרס נובל, לא הוזכרה הלוחמה הכימית שטיפח ולו במילה. בנו, הרמן, התאבד אף הוא, נושא בנפשו את המראה המחריד של אמו הגוססת. הבר נישא בשנית, ומנישואים אלה נולדו לו בן ובת.

הוא היה עתה בשיא הפרסום שלו. החלום שלו, לתרום לגרמניה לנצח — ואם לא, אז לעזור לה להתחזק מחדש אחרי המפלה במלחמה — עמד להתגשם. כולם, כמו הבר עצמו, שכחו שהוא יהודי. הוא זומן לישיבות המכריעות ביותר בצבא. הוא קיבל אישור להקמת מפעל אמוניה נוסף, בפנים הארץ, הרחק מטווח מטוסי הקרב של חיל האוויר המלכותי הבריטי.

לאט־לאט שקע הכל במרחביה העצומים של השיכחה, של השתיקה. אין בארץ רחוב על שמו של הבר, אף כי יש על שמו מכון באוניברסיטה העברית בירושלים.

שנים רבות לפני שג'ון קנדי יכריז "אל תשאל מה המדינה יכולה לעשות למענך, שאל מה אתה יכול לעשות למען המדינה", היה הבר התגלמות האדם שהוא בראש וראשונה משרת המדינה.

הוא המיר את יהדותו כפי שעשו רבים בתקופה ההיא. ההיסטוריון פריץ שטרן, בן הסנדקות של הבר, כתב כי הבר פנה אל הדת החדשה בלהט רב יותר מהאמונה הפנימית. הכל בא לספק את תאוותו האחת והיחידה — גאוותו בהיותו גרמני, נאמנותו וצייתנותו כלפי שליטי גרמניה".

הבר הוא סמל של קהילה יהודית גדולה, שגרמניה סינוורה את עיניה, נתנה לבניה משרות וכסף — ותבעה מהם נאמנות. אצל הבר, הדברים האלה היו כפשוטם. הוא התגשמות הפטריוט, הוא לחם במלחמת העולם הראשונה, הוא הקים שני מפעלי ענק לייצור אמוניה. הוא צריך היה ליהנות מכל הכבוד שהמולדת יכולה להעניק לבכיר בניה.

ובמקום זאת, הוא נאלץ לפטר את עמיתיו היהודים ולהתפטר בעצמו. עם הזמן הלך והתברר כי הוא לא יוכל להוציא את הכסף מגרמניה. אולי יוכל להוציא משם את אשתו. העובדה שהיא נוצרית ודאי תעזור. והאמוניה, האמוניה, חזר הבר כמו מנטרה על מילת הקסם, על כרטיס הכניסה שלו למועדון של אלה שאין לפגוע בהם, לא במילה ולא במעשה.

או שכך הוא חשב. לא רק הוא. גרמניה השחיתה את דעתם. היהודים הפליטים מהמזרח, מפולין, היו עלובים, קבצנים וגנבים. הם איימו על החברה הגרמנית כולה, המיושבת, זו של בני דת משה, כלומר על פרופ' פריץ הבר. זאת ככל שראה אותם, שכן הסתפק בלובן ובדממה של המעבדות, בבדידות הזוהרת של הגאון.

על אף גאוניותו פריץ הבר לא הצליח להבין מה קרה לגרמניה אהובתו. הוא ימות לפני פרוץ המלחמה השנייה, ולא יידרש להפעיל בעצמו את גז הציקלון שפיתח, שרצח מיליוני יהודים. בנו ובתו מנשואיו המאוחרים הצליחו להימלט, אך הוא, שהיה בעיני עצמו ישות ושמה גרמניה, סולק בן־רגע מהעם שבחר לעצמו, ונבעט אל העם הנבחר, שבז לו כל חייו. המוות עשה עמו חסד.

בשנות ה–20 של המאה שעברה, בין המלחמות, הבר חיפש שיטה להפקת זהב ממי הים, ופירסם כמה חיבורים מדעיים בנושא. לאחר כישלון המאמצים האלה, הוא הודה שאחוז הזהב נמוך מכפי שחשב תחילה, ועל כל פנים איננו כלכלי.

סרטים וספרים רבים נכתבו עליו, ובהם הביוגרפיה המקיפה שכתב דיטריך סטולצנברג, אבל כל הטקסטים האלה אינם מצליחים לפענח את חידת הבר. מי שהיה משוכנע כי יוכל ממש בשתי ידיו לנצח במלחמה למען גרמניה, ובז לתיאורים המחרידים על השפעת גזי החרדל והכלור, ראה לנגד עיניו רק את המולדת הזאת.

ומה רבה היתה הבגידה של המולדת בבנה הנערץ. כאשר התפטר מהמכון שלו, מתוך הזדהות עם המדענים היהודים שסולקו בשל חוקי הגזע, ייתכן שהבין כי היהדות רודפת אותו על אף כל צעד שעשה להתרחק ממנה. אותה דת שזנח לפני שנים, שלא עניינה אותו כלל, הנה באה והשיגה אותו.

ובזכות היהדות שזנח הציע לו חיים ויצמן את מה שהציע. עתה באה היהדות לעזרתו. פניו היו כה רבים וסותרים — גואל האנושות מצד אחד ומחריבה מצד אחר — עד כי קשה שלא להישבות בהם.

דמותו של הבר רדפה אותי ולא הניחה לי. קראתי כמעט כל מה שנכתב אודותיו. כמהגר בגיל צעיר, שנשאר תלוי בין המולדת הישנה וזו החדשה, אינני יכול להבין הזדהות מוחלטת עם מולדת. הבר לא הרפה ממני עד שכתבתי את ספרי הרוצח השכיר של העם היהודי". בתוך סיפור מסגרת של חייל ישראלי, המסור כולו למולדת, הבאתי את ההזיה של הבר על מי שהוא יכול בהחלט להיות הסמל של הפטריוטיזם.

ומה בכך שהפטריוטיזם הוא מפלטו האחרון של הנבל? לאימרה זו, כמו לאימרות רבות אחרות, יש מטען חיובי ושלילי. הבר עשה את אשר היה עליו לעשות. גם אם ממרחק הזמן הוא נראה לנו נלעג.

ההיסטוריה, זו שהבר חשב שהוא יוכל לשלוט בה, לעגה לו. היא בחרה בו להיות פליט, הוא־הוא שהיה הגיבור מחמל הנפש של האומה הגרמנית. והיא בחרה בו להיות הרוצח השכיר של מיליוני יהודים בתאי הגזים, שמברזי המקלחות הזוועתיות בהם זרם גז הציקלון, שהבר פיתח במקור נגד מזיקים.

מותו בבזל, לפני הזוועות שעדיין חיכו ליהודים מצד גרמניה אהובתו, חסך לו את ההכרח להתמודד עם השימוש שנעשה בהמצאותיו. אבל ההיסטוריה חמלה עליו — והוא יצא מן הבימה בשלב מוקדם עדיין בתולדות גרמניה, אותה גרמניה מעל הכול שהבר שאף להיות מבכירי בניה.

החידה המקורית שלי, ששאלה כיצד היהודים נשארו בגרמניה על אף האיומים המפורשים של היטלר, לא תבוא על פתרונה, כי איש־איש וחשבונו. עד היטלר היהודים יכלו להתגאות בגרמניה שלהם. אחרי הכל, היהודים בלטו בקרב המדענים של התקופה. הבר היה מיודד, בין היתר עם אלברט איינשטיין. ככל שרדפו את היהודים הם באו עם המצאות להצלת העם שבקרבו חיו, זכו לכבוד קצר, ואחרי המלחמה שוב נבעטו לכל הרוחות.

קצין גרמני מוביל את חייליו לעבר הכוחות הבריטיים מבעד לענן גז ב– 1916 . הבר טען שגז הומני יותר מפגזים קצין גרמני מוביל את חייליו לעבר הכוחות הבריטיים מבעד לענן גז ב–1916. הבר טען שגז הומני יותר מפגזיםגטי אימג'ס

• **

בשנת מותו הבר היה חסר כל. הכסף הרב שלו נותר בגרמניה, והוא, שעדיין לא הבין שהכל אבוד, ניסה באמצעים שונים ומשונים להוציאו משם. זאת שעה שאחרים רצו רק להציל את חייהם. חיים ויצמן, שהיה מעורב במאמץ המלחמתי הבריטי, הציע להבר לנהל מכון העתיד לקום בפלשתינה. זה היה הרבה, אבל זה היה גם כמעט עלבון לאיש שניהל מפעלי ענק לייצור אמוניה ותחמושת.

הבר דיבר על עצמו כאשר אמר לוויצמן, כי הוא מבקש להביא עם ירוּד ועזוב לידי הכרה של כבוד. ההכרה הזאת חילחלה לנפשו, על אף שכל חייו בז ליהודים והתרחק מהם ככל שרק יכול היה. בלהט הלותרני שלו לא היה מקום ליהדות. אבל התברר לו שרק מהיהדות יכולה לבוא הגאולה.

באותו ערב חזר הבר למלון שלו בבזל ומת. על פי בקשתו, גופתו נשרפה, ואפרו נטמן בבית הקברות הורנלי בבזל. גם עצמותיה של קלרה נטמנו שם מחדש, לאחר שתחילה נקברו בדאהלם. הוא הוריש את ספרייתו למכון זיו, שהפך למכון ויצמן. בביקור שערכתי שם התברר לי כי אף ספר מאותה ספרייה לא נותר במקום. מובן מאליו שספרים מדעיים נעשים בלתי־רלוונטיים עם הזמן, אבל אולי לוחית קטנה לזכרו יכולה להיות במקומה.

______________________

הבר בירושלים

מרכז פריץ הבר לחקר דינמיקה מולקולרית הוקם בתחילת שנות ה–80 על ידי האוניברסיטה העברית וקרן מינרבה הגרמנית. כיום פועלות בו עשר קבוצות מחקר, המונות יחד כ–60 חוקרים. תחומי המחקר של המכון מרוכזים סביב כימיה תיאורטית — תחום מרכזי בחקר החומר, בו תיאוריות פיזיקליות, כגון תורת הקוונטים ותרמודינמיקה סטטיסטית, משמשות בסיס לפיתוח תוכנות מחשב מתקדמות, המאפשרות סימולציה וניבוי של התכונות והמבנים של חומרים מתקדמים, מערכות ביולוגיות ותכנון תרופות.

מבחינה אישית, אומר מנהל המכון פרופ' רועי בר, פריץ הבר הוא סמל טרגי של גורל יהדות גרמניה במחצית הראשונה של המאה ה–20. "אני מתחבר אליו", הוא אומר, "כי סבי שירת כלוחם גרמני במלחמת העולם הראשונה, לחם בגבורה ונפצע, ושנים אחר כך, ב–1933, נאלץ להימלט מגרמניה לפלשתינה, לאחר שנאצים איימו על חייו". בברלין עדיין פועל המכון לכימיה פיזיקלית שייסד הבר, ובו עובדים מיטב החוקרים בגרמניה. המכון קרוי כיום על שמו.

- מיכל האמוניה בחיפה נכס שהוא איום אסטרטגי

לאחרונה חזרה האמוניה לכותרות בישראל בזכות מכל האמוניה בחיפה. בקיבולת מלאה, המכל מסוגל להכיל 12 אלף טונות של אמוניה, המהווים סכנה עצומה לתושבי מפרץ חיפה. אדי האמוניה רעילים ביותר, ומסכנים גם את מי שנושם אותם אפילו בריכוזים לא גבוהים.

מכל האמוניה בחיפה מתמלא מדי חודש באמצעות אונייה המגיעה לנמל. המכל משמש בעיקר לאחסון האמוניה, ומשם היא משונעת באמצעות משאיות בכבישי הארץ, בעיקר לתעשיות הדשנים בדרום. בישראל מייצרים את הדשנים, המיועדים לייצוא ברחבי העולם. פרופ' רועי בר מציין כי לא ברור מהו הרווח הכלכלי בייצור הדשנים דווקא בישראל. ועדת אהוד קינן, שחיברה דוח מפורט על סכנת האמוניה בחיפה, יותר מרמזה שהסיבה היא שישראל לא דורשת מיבואני האמוניה ומיצרני הדשנים לעמוד בתקני הבטיחות המחמירים ביותר, הנדרשים מהם במקומות אחרים בעולם.

פריץ האבר ( 9 בדצמבר 1868 – 29 בינואר 1934), היה כימאי גרמני-יהודי, חתן פרס נובל לכימיה לשנת 1918, "על הסינתזה של האמוניה". היה אבי לוחמת הגזים הגרמנית במלחמת העולם הראשונה.

תחילת דרכו

פריץ הבר נולד למשפחה יהודית אמידה בברסלאו (כיום ורוצלאב) שבשלזיה. אביו, זיגפריד, היה סוחר בצבעים וכן בכימיקלים ששימשו לצורכי רוקחות. הוא החל לימודיו באוניברסיטת היידלברג, בהמשך למד כימיה באוניברסיטת ברלין, וב-1894 סיים לימודיו בקבלת תואר דוקטור. לאחר מכן השתלם בפוליטכניון של ציריך, בשווייץ, במשך שנה. בתום שנה זו שב לברסלאו לניהול העסק המשפחתי, אך עזב במהרה מחוסר התאמתו לעולם העסקים.

ב-1896 קיבל משרת כימאי באוניברסיטה של קארלסרוהה, והתמסר לחקר תהליכי הסינתזה של אמוניה, ודרך הפירוק של נפט גולמי למרכיביו. ב-1901 הוא נשא לאישה את קלרה אימרווהר, בת למשפחה יהודית מכובדת והאישה הראשונה שקיבלה תואר דוקטור למדעים בברסלאו. מנישואים אלו נולד בנם הרמן. כיוון שקריירה אקדמית הייתה חסומה בפני יהודים, הוא הוטבל כנוצרי לותרני ואף אילץ את אשתו לעשות כמותו. הבר הצהיר שהוא רואה עצמו גרמני לכל דבר ואינו חש זיקה לדת היהודית בהשפעת הפילוסופיה הכללית והשכלתו המדעית. גם בנצרות הוא לא ראה דת, אלא גילוי של שותפות תרבותית, ולכן לא התקשה בהמרת דתו. ב-1906 הוא מונה לכהן כפרופסור לכימיה פיזיקלית ולאלקטרוכימיה וכן כמנהל המכון המיוחד שהוקם בקלרסרוהה לחקר שני נושאים אלו. ב-1908 מונה לפרופסור מן המניין לכימיה פיזיקלית באוניברסיטת ברלין.

בשל משכורתו הזעומה כמרצה זוטר באוניברסיטה, התפרנס במשך 12 שנה גם מהמצאת פטנטים, מכתיבת ספרי כימיה שזכו לפרסום רב ומייעוץ לתעשייה הפרטית.

המצאת התהליך התעשייתי לייצור דשן

מחקרו של פריץ הבר עסק במציאת התנאים הדרושים של לחץ וטמפרטורה לייצור אמוניה (תרכובת של חנקן ומימן) מלאכותית. לתהליך זה חשיבות אדירה מהיות אמוניה אבן יסוד בתהליך ייצור הדשן הכימי. השיטה שפותחה בשיתופו של קארל בוש, בוצעה בהכנסת תערובת גזים של מימן וחנקן לגליל בלחץ של 200 אטמוספירות, ובטמפרטורה של 500 מעלות צלזיוס, כל זאת בנוכחות זרזים של אוסמיום ואורניום. תהליך זה נקרא תגובת הבר-בוש. ב-2 ביולי 1909 הממציאים ערכו הדגמה בפני מנהלי BASF, החברה הכימית הגדולה ביותר בגרמניה של אותה תקופה. החברה הטילה על שניים ממדעניה לשפר את התהליך, והללו אמנם מצאו תערובת של כמה זרזים אחרים, פחות נדירים, שמקורם בתרכובות ברזל. התהליך שופר מבחינה טכנולוגית ובשנת 1913 הוחל בייצור תעשייתי של החומר. על תהליך זה זכה פריץ הבר בפרס נובל ב-1918, בעוד קארל בוש זכה ב-1931 בפרס נובל על מחקריו בראקציות המתרחשות בלחץ ובטמפרטורה גבוהים.

עם הקמת מכון הקיסר וילהלם לכימיה פיזיקאלית ולאלקטרוכימיה ב-1911, מונה הבר למנהל המחלקה לכימיה פיזיקאלית. במקביל כיהן כחבר סגל באוניברסיטת ברלין וכן כחבר באקדמיה הפרוסית למדעים.

החשיבות הכלכלית של המצאתו התבטאה בהגברת כמויות ייצור האמוניה, ביישום תהליך הבר-בוש. ב-1913 צרכה החקלאות הגרמנית כ-200 אלף טון אמוניה, ואילו ב-1926 ייצרה גרמניה כ-450 אלף טון. הכפלת הייצור התעשייתי של דשנים כימיים שהתאפשר היה מיסודות המהפכה הירוקה של המאה העשרים ותרם לצמצום הרעב והארכת תוחלת החיים בעולם.

ייצור אמוניה לקבלת חומרי נפץ במלחמת העולם הראשונה

הדרישה לאמוניה זינקה בגרמניה עם כניסתה למלחמת העולם הראשונה, מהיותה חומר הגלם לייצור ניטראטים המשמשים להפקת חומרי נפץ ואבקת שריפה. לפני מלחמת העולם הראשונה, גללי בעלי חיים היו המקור העיקרי לדשן חקלאי, בעוד שניטראטים יובאו מצ'ילה כמלח סלפטר (KNO3). עוד לפני המלחמה עלה הביקוש לניטראטים על ההיצע ותחשיבים שונים הראו כי המחצב צפוי לאזול ב-1940; מכאן הצורך הברור במציאת מקור ליצירת אמוניה, שלא יהיה תלוי במלח סלפטר. זאת ועוד, מרבית חברות הכריה שסיפקו את החומר היו בריטיות. כיוון שגרמניה ובריטניה היו משני צידי המתרס במלחמת העולם הראשונה, נקטעה אספקת המלח לגרמניה. למעשה, ללא תהליך הבר-בוש גרמניה הייתה נותרת ללא חומרי נפץ ודשנים חודשים מספר לאחר פרוץ המלחמה.

ביומה הראשון של מלחמת העולם הראשונה, התייצב פריץ הבר כמתנדב בגיל 46 לצבא הגרמני. הוא קיבל מייד דרגה זמנית של סרן ומונה לראש האגף הכימי במשרד המלחמה. באוקטובר 1914 הוא ערך ניסויים בפגזי גז מדמיע וגילה שאינם אפקטיביים מספיק, לכן הציע לעבור לכלור שישוחרר מבלונים. בכך פתח הבר את עידן הלוחמה הכימית המודרנית והפך לאבי השימוש בגזים רעילים בשדות הקרב. במסגרת זו ובשיתוף פעולה עם ג'יימס פרנק, ריכרד וילשטאטר (חתני פרס נובל לעתיד) ומקס קרשבאום, עסקו בפיתוח שהיה אמור לשבור את קיפאון "מלחמת החפירות". הבר ארגן את הייצור ועבד ללא לאות לייצר מאות טונות של גז כלור ובבניית אלפי בלוני גז, אימן מחלקות חיילים מיוחדות לשימוש בגזים ופיקח אישית על הצבת הבלונים בחפירות. השימוש הראשון היה ב-22 באפריל 1915 במסגרת קרב איפר השני, ובו שוחררו כ-150 טון כלור, לאורך חזית של כ-5 קילומטר, בפרק זמן של כ-10 דקות וגרמו ל-15,000 נפגעים בקרב בעלות הברית.

הבר השתיק את מצפונו בכך שטען כי צרפת השתמשה בגז ראשונה, ובכך שקיווה כי הנשק יגרום לניצחון מהיר של הגרמנים, יקצר את המלחמה וימזער את הזוועות.

כאשר האנגלים פיתחו אף הם יכולת כימית כנגד הגרמנים, הבר הכניס בתגובה לשימוש גז קטלני עוד יותר: גז חרדל המשמש כנשק להשמדה המונית (בניגוד לחוק). ידוע כי אשתו של הבר התנגדה לפיתוח הנשק הכימי והתחננה בפניו שיחדל מכך, אך הוא לא שעה להפצרותיה. ב-1 במאי 1915 היא התאבדה ביריה מאקדחו הצבאי. למחרת היום חזר הבר לעבודתו בפיתוח כלי נשק כימיים קטלניים. שמועות ללא סימוכין קשרו בין התנגדות אשתו לפיתוח הנשק הכימי להתאבדותה, אך ייתכן שהמעשה קשור גם להיבטים אחרים, כמו הוויתור שלה על קריירה מדעית למענו, או האובססיה שלו לעבודתו. ב-1917 נישא בשנית לשרלוטה נתן, יהודיה שנדרשה אף היא להתנצר לפני נישואיה עימו. נישואיהם ארכו כ-10 שנים ולזוג נולדו בת (אווה הבר-לואיס) ובן (לודוויג "לוץ" הבר, לימים היסטוריון שעסק בתולדות הלוחמה הכימית במלחמת העולם הראשונה).

חודשיים לפני התמוטטות גרמניה, בספטמבר 1918, הקים הבר ביחד עם הרמן אמיל פישר, ולטר נרנסט ומספר כימאים נוספים את המכון ללוחמה כימית. בתום המלחמה הוכרז הבר פושע מלחמה וכתוצאה לקה בהתמוטטות עצבים. הוא נמלט לשווייץ שם קיבל אזרחות. לאחר שבקשות ההסגרה בוטלו, שב לגרמניה וחזר לעסוק בהיחבא בפרויקטים סודיים לאספקת גזי לוחמה לספרד ולרוסיה.

עיסוקיו בין מלחמת העולם הראשונה לבין מלחמת העולם השנייה

לאחר המלחמה ניסה לעזור לגרמניה לעמוד בפיצויים הכבדים שהיה עליה לשלם, בחיפוש שיטות להפקת זהב ממי הים. הוא אמנם הצליח לייצר זהב, אך הוצאות הייצור עלו על ערך הזהב והוא הפסיק את ניסוייו.

בשנת 1918 הוענק להבר פרס נובל לכימיה על תהליך ייצור האמוניה. הבר הוגדר כמי "שהיטיב עם האנושות" על ידי פיתוח חומר גלם לייצור דשן. את התהליך הזה כינו בגרמניה "לייצר לחם מן האוויר". ההחלטה להעניק להבר את הפרס גררה מחאות עולמיות רבות.

ב-1919 החל הבר בפיתוח חומרי הדברה כימיים כנגד מזיקים בחקלאות; הוא כיהן כממונה ארצי לנושא ואף עמד בראש "החברה הגרמנית לבקרת מזיקים". החברה פיתחה תכשיר המבוסס על ספיגה באבקה פורוזיבית של חומצה הידרוציאנית, בשילוב עם סם ריחני נדיף, מתקתק ולא רעיל. מטרת הוספת החומר הריחני - להזהיר בני אדם לבל יתקרבו אל החומצה מחסלת הכנימות. התכשיר כונה "ציקלון בה" (גרמנית: Zyklon B), החומר (ללא התוספת הריחנית) ששימש לימים את הנאצים הגרמנים ברצח המוני בשואה של יהודים (ואחרים) במחנות ההשמדה אושוויץ-בירקנאו ומיידנק.

ב-1924 יצא הבר למסע סביב כדור הארץ, במסגרתו שהה מספר חודשים ביפן והקים יחד עם היפני הושי מכון גרמני-יפני לטיפוח קשרים תרבותיים בין שתי הארצות. עד 1933 השקיע מרצו בהפיכת המכון למרכז מדעי מוביל, בפיתוח קשרי חוץ עם מדענים עמיתים תוך הענקת חופש מדעי לעובדים. ב-1933 הצטרף למקס פלאנק בדרישה לסילוקו של אלברט איינשטיין מן האקדמיה למדעים של פרוסיה, בגלל הכרזתו כי לא יחזור לגרמניה משום שאינה מכירה בזכויות הפרט ובשוויון בפני החוק.

כל חייו היה הבר פטריוט גרמני נלהב, ולכך יש לייחס את פעילויותיו במלחמה. דוגמה למסירותו אפשר לראות גם בעובדה שהקפיד לבקר את הקיסר הגולה בהולנד, לאחר שגרמניה הפכה לרפובליקה. לכן נדהם כשהאנטישמיות הגרמנית החלה להיות מופנית גם כנגדו. ב-1933, עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון, נדרש הבר לפטר את כל העובדים היהודים במכון קייזר וילהלם לכימיה פיזיקלית בברלין, בראשו עמד. הוא סירב לכך, והתפטר מתפקידו.

תרומותיו של הבר לגרמניה הושכחו משעלה היטלר לשלטון, והוא עבר לאנגליה. עוד קודם לכן פגש את חיים ויצמן בצרמט, אשר הזמינו למלא את תפקיד ראש המחלקה לכימיה פיזיקלית במכון זיו (לימים חלק ממכון ויצמן למדע) שהוקם אז בארץ. הבר קיבל את ההצעה, אך סיים את חייו כפליט יהודי, כשנפטר כתוצאה מהתקף לב בבית קפה בדרכו לארץ ישראל, בבזל שבשווייץ, ב-29 בינואר 1934. זמן קצר לפני מותו החל הבר המומר לראות עצמו חלק מהאומה היהודית, באמרו לחיים ויצמן, מראשי הציונות: "באחרית ימי אני רואה עצמי כפושט רגל; אחרי אשר אלך ואינני, ושמי יישכח, עוד יעמוד מפעלך כמצבת פאר בדברי ימיה הארוכים של אומתנו". ארבעים שנה לאחר התנצרותו, ואחרי שאולץ לעזוב את גרמניה בסוף 1933, הוא כתב לאיינשטיין: "מעולם לא הרגשתי יהודי כמו עכשיו". הבר הוריש למכון זיו את הספרייה שלו, שם היא נמצאת גם כיום.

אישיותו המורכבת של פריץ הבר, השלכות עבודתו על חייו האישיים, והעובדה שחלק מעבודתו הקדיש לצמצום הרעב בעולם וחלקה האחר תרם להרג המוני (ומאוחר יותר גם כנגד בני עמו ובני משפחתו) - מעמידות אותו למבחן ההיסטוריה ומעלות סוגיות ערכיות קשות באשר לאפשרויות הניצול של ידע מדעי כדי להיטיב עם האנושות, או לחלופין כדי להזיק לה.

הוקרות ופרסי

• "מכון פריץ הבר של אגודת מקס פלאנק" הוא מכון מחקר הממוקם בלב האזור האקדמי של דאהלם בברלין, בגרמניה. בשנת 1953 צורף המכון המקורי שהקים הקיסר וילהלם בשנת 1911 לאגודת מקס פלאנק וקיבל את שמו של מנהלו הראשון, פריץ הבר.
• באוניברסיטה העברית בירושלים הוקם בשנת 1981 מרכז פריץ הבר - מרכז מחקר לכימיה תאורטית במכון לכימיה.
• במכון ויצמן למדע פועל מרכז לכימיה פיזיקלית על שם פריץ הבר.
• 1932 - זוכה מדליית רמפורד.

https://he.wikipedia.org/wiki/%D7%A4%D7%A8%D7%99%D7%A5_%D7%94%D7%91...

"חייו של הבר היו הטרגדיה של היהודי הגרמני - טרגדיה של אהבה חד-צדדית", אמר אלברט איינשטיין על מותו של מי שהיה חברו הטוב במשך תקופה מסוימת. סיפורו של פריץ הבר ממחיש עד כמה קשה להפריד לעתים בין טוב ורע, אפילו כשהם מתקיימים זה לצד זה בתוך אותו אדם. הכימאי המבריק שעד היום כולנו חבים לו את העובדה שיש לנו מזון זמין, היה גם לאומן קיצוני שגם למותם של עשרות אלפי בני אדם ולא חס אפילו על בני משפחתו כשהיה מדובר בתהילתה של ארצו. הבר הוא דוגמה מצערת הממחישה שלעתים גם הגאונים ביותר הם רק בני אדם, ולא במובן החיובי.

איתי נבו, העורך הראשי של אתר מכון דוידסון לחינוך מדעי

Фриц Габер (нем. Fritz Haber, 9 декабря 1868, Бреслау — 29 января 1934, Базель) — немецкий химик, лауреат Нобелевской премии по химии (1918), которую Габер получил за его вклад в осуществление синтеза аммиака (процесс Габера), необходимого для производства удобрения и взрывчатки. Габер совместно с Максом Борном предложил цикл Борна — Габера как метод оценки энергии кристаллической решётки твердых веществ, образованных ионными связями. Габера называют «отцом химического оружия» за его работы в области разработки и применения хлора и других отравляющих газов во время Первой мировой войны.

Родился в городе Бреслау, Пруссия, (ныне Вроцлав, Польша) в одной из старейших в городе хасидских семей. Позже (1892—1894) Габер отказался от иудаизма и принял христианство. Мать Габера умерла во время родов. Его отец был известным в городе коммерсантом.

В 1901 году Габер женился на Кларе Иммервар. Клара также была химиком и была категорически против работ Габера в области химического оружия. Несмотря на то, что Клара была талантливым химиком, Фриц считал, что, как достойная немецкая жена, она должна оставить научную карьеру и заниматься исключительно семьёй. «Для меня женщины похожи на прекрасных бабочек: я восхищаюсь их расцветкой и блеском, но не более того», — говорил он.

2 мая 1915 года, после спора с мужем, Клара совершила самоубийство выстрелив себе в сердце из его служебного револьвера. Она не умерла сразу, и была найдена её 12-летним сыном Германом, который услышал выстрел.

Их сын Герман (родившийся в 1902 году), также совершил самоубийство (в 1946 году), узнав о роли отца в применении хим оружия в концлагерях.

Габер сыграл ключевую роль в развитии химического оружия во время Первой мировой войны. Вскоре после начала войны он возглавил химический отдел военного министерства. Часть его работы включала разработку противогазов с абсорбирующими фильтрами. Помимо того, что Габер руководил группами, разрабатывавшими применение хлора и других смертоносных газов окопной войны, он всегда был готов содействовать в их применении лично, несмотря на их запрет Гаагской декларацией (1899), под которой Германия поставила свою подпись. Под руководством Габера будущие нобелевские лауреаты Джеймс Франк, Густав Герц и Отто Ган принимали участие в организации газовой атаки во время Второй Битвы при Ипре 22 апреля 1915 года. Считается, что все воюющие страны пытались разработать методы получения отравляющих газов, пригодных для уничтожения противника, но немцам удалось это сделать первыми. Атака под Ипром уже в 1915 году была квалифицирована как военное преступление[4].

В этой «газовой войне» Габер противостоял французскому химику, нобелевскому лауреату Виктору Гриньяру. Рассуждая о войне и мире, Габер как-то сказал: «В мирное время учёный принадлежит миру, но во время войны он принадлежит своей стране».

Габер был патриотом Германии и гордился своей помощью стране во время Первой мировой войны. За эту помощь кайзер присвоил учёному, не подлежавшему по возрасту военной службе, звание капитана.

В своих работах по изучению эффектов, производимых отравляющими газами, Габер отметил, что воздействие их низких концентраций на человека в течение длительного времени всегда имеет тот же эффект, что и воздействие высоких концентраций в течение короткого времени — смерть. Он сформулировал простое математическое соотношение между концентрацией газа и необходимым временем воздействия. Это соотношение известно как правило Габера. Габер защищал химическое оружие от обвинений в том, что его применение негуманно, говоря, что смерть есть смерть, независимо от того, что является её причиной. В 1920-х годах учёные, работавшие в его институте, создали отравляющее вещество «Циклон Б» (на основе синильной кислоты, нанесённой на пористый инертный носитель). Впоследствии немецкие нацисты применяли «Циклон Б» для отравления узников в газовых камерах Освенцима и других лагерей смерти.

Коллеги и современные учёные часто критиковали (и критикуют) Габера за участие в разработке химического оружия, и оценки результатов его научной работы, направленной на разработку процессов получения взрывчатых и отравляющих веществ и способов их военного применения, неоднозначны. Однако суммарное производство удобрений на основе изобретённого им процесса синтеза аммиака составляет более ста миллионов тонн в год (2010), а продуктами, выращенными с применением этих удобрений, питается половина населения Земли