Marlene Dietrich

https://en.wikipedia.org/wiki/Marlene_Dietrich

Marie Magdalene "Marlene" Dietrich (/mɑːrˈleɪnə ˈdiːtrɪk/, German: [ma%CA%81%CB%88le%CB%90n%C9%99 ˈdiːtʁɪç]; 27 December 1901 – 6 May 1992) was a German-American actress and singer. Throughout her long career, which spanned from the 1910s to the 1980s, she continually reinvented herself.

http://genealogics.org/getperson.php?personID=I00359505&tree=LEO

Marlene Dietrich (German pronunciation: [ma%C9%90%CB%88le%CB%90n%C9%99 ˈdiːtʁɪç]; 27 December 1901 – 6 May 1992) was a German actress and singer. Dietrich remained popular throughout her long career by continually re-inventing herself. In 1920s Berlin, she acted on the stage and in silent films. Her performance as Lola-Lola in The Blue Angel, directed by Josef von Sternberg, brought her international fame and a contract with Paramount Pictures in the US. Hollywood films such as Shanghai Express and Desire capitalised on her glamour and exotic looks, cementing her stardom and making her one of the highest paid actresses of the era. Dietrich became a US citizen in 1939; during World War II, she was a volunteer for the OSS and served both by entertaining troops on the front lines and by broadcasting nostalgic songs as propaganda to German troops who were battle weary. She received the Medal of Freedom for her work. Although she still made occasional films in the post-war years, Dietrich spent most of the 1950s to the 1970s touring the world as a successful show performer. In 1999 the American Film Institute named Dietrich the ninth greatest female star of all time.

http://en.wikipedia.org/wiki/Marlene_Dietrich

1923 The little Napoleon קתרין ג'ורג' ג'ייקובי Love Tragedy לוסי ג'ו מאי 1924 Der monch from Santarem ללא ציון קרדיט לות'ר מנדז 1925 Der Tänzer meiner Frau רקדנית אלכסנדר קורדה 1927 Eine Dubarry von heute קוקוט Kopf hoch, Charly אדמה מראשנד His Greatest Bluff אייבט הנריק גאלין 1929 Dangers of the Engagement Period אבלין פרד סוויר Ich küsse Ihre Hand, Madame לורנאס גארנד רוברט לנד The Woman One Longs For סטשה קרטיס ברנהרד

Marlene Dietrich From Wikipedia, the free encyclopedia Marlene Dietrich Marlene Dietrich in No Highway (1951) (Cropped).png Dietrich in 1951 Born Marie Magdalene Dietrich 27 December 1901 Schöneberg, German Empire Died 6 May 1992 (aged 90) Paris, France Occupation Actress/Singer Years active 1919–1984 Spouse(s) Rudolf Sieber (m.1923–1976; his death) Children Maria Riva, born 13 December 1924 (age 89) Relatives John Michael Riva (grandson), (1948–2012)[1] Peter Riva (grandson) Website www.marlene.com Marie Magdalene "Marlene" Dietrich (/mɑrˈleɪnəˈdiːtrɪk/, German pronunciation: [ma%C9%90%CB%88le%CB%90n%C9%99 ˈdiːtʁɪç]; 27 December 1901 – 6 May 1992)[2] was a German-born American actress and singer. Dietrich remained popular throughout her long career by continually re-inventing herself, professionally and characteristically. In the Berlin of the 1920s, she acted on the stage and in silent films. Her performance as "Lola-Lola" in The Blue Angel, directed by Josef von Sternberg, brought her international fame and provided her a contract with Paramount Pictures in the US. Hollywood films such as Shanghai Express and Desire capitalised on her glamour and exotic looks, cementing her stardom and making her one of the highest-paid actresses of the era. Dietrich became a U.S. citizen in 1939,[3] and throughout World War II she was a high-profile frontline entertainer. Although she still made occasional films in the post-war years, Dietrich spent most of the 1950s to the 1970s touring the world as a successful show performer. In 1999, the American Film Institute named Dietrich the ninth-greatest female star of all time. Contents [hide] 1 Childhood 2 Early career 3 Film star 3.1 Breakthrough in The Blue Angel 3.2 Paramount Pictures 3.3 Box Office Poison 3.4 Comeback in Destry Rides Again 4 World War II 5 Stage and cabaret 6 Final years 7 Private life 8 Image and legacy 9 Estate 10 Works 10.1 Filmography 10.2 Discography 10.3 Radio 10.4 Writing 11 See also 12 Notes 13 References 14 External links Childhood[edit]

Location of Marlene Dietrich's & Alfred Lion's Birthplace on the "Rote Insel"

Her birth house in Leberstraße 65, Berlin-Schöneberg Marie Magdalene Dietrich was born on 27 December 1901 in Leberstrasse 65 on the Rote Insel in Schöneberg, now a district of Berlin, Germany. She was the younger of two daughters (her sister Elisabeth was a year older) of Wilhelmina Elisabeth Josephine (née Felsing) and Louis Erich Otto Dietrich, who married in December 1898. Dietrich's mother was from a well-to-do Berlin family who owned a clockmaking firm and her father was a police lieutenant who died in 1907.[4] His best friend Eduard von Losch, an aristocrat first lieutenant in the Grenadiers, courted Wilhelmina and married her in 1916, but he died soon after as a result of injuries sustained during World War I.[5] Eduard von Losch never officially adopted the Dietrich girls, so Dietrich's surname was never von Losch, as has sometimes been claimed. She was nicknamed "Lena" and "Lene" (pronounced Lay-neh) within the family. Around age 11, she contracted her two first names to form the name "Marlene". Dietrich attended the Auguste-Viktoria girls school from 1907 to 1917[6] and graduated from the Victoria-Luise-Schule (today Goethe-Gymnasium Berlin-Wilmersdorf) in 1918.[7] She studied the violin[8] and became interested in theatre and poetry as a teenager. Her dreams of becoming a concert violinist were curtailed when she injured her wrist,[9] but by 1922 she had her first job, playing violin in a pit band that accompanied silent films at a cinema in Berlin. However, she was fired after only 4 weeks.[10] Early career[edit]

Even at the start of her film career, Dietrich would often include masculine clothes in her wardrobe, giving herself an androgynous quality.[11] Her earliest professional stage appearances were as a chorus girl on tour with Guido Thielscher's Girl-Kabarett, vaudeville-style entertainments, and in Rudolf Nelson revues in Berlin.[12] In 1922, Dietrich auditioned unsuccessfully for theatrical director and impresario Max Reinhardt's drama academy;[13] however, she soon found herself working in his theaters as a chorus girl and playing small roles in dramas, without attracting any special attention at first. She made her film debut playing a bit part in the 1923 film, The Little Napoleon.[14] She met her future husband, Rudolf Sieber, on the set of another film made that year, Tragödie der Liebe. Dietrich and Sieber were married in a civil ceremony in Berlin on 17 May 1923.[15] Her only child, daughter Maria Elisabeth Sieber, was born on 13 December 1924.[16] Dietrich continued to work on stage and in film both in Berlin and Vienna throughout the 1920s. On stage, she had roles of varying importance in Frank Wedekind's Pandora's Box,[17] William Shakespeare's The Taming of the Shrew[17] and A Midsummer Night's Dream[18] as well as George Bernard Shaw's Back to Methuselah[19] and Misalliance.[20] It was in musicals and revues, such as Broadway, Es Liegt in der Luft and Zwei Krawatten, however, that she attracted the most attention. By the late 1920s, Dietrich was also playing sizable parts on screen, including Café Elektric (1927), Ich küsse Ihre Hand, Madame (1928) and Das Schiff der verlorenen Menschen (1929).[21] Film star[edit]

Breakthrough in The Blue Angel[edit] In 1929, Dietrich landed the breakthrough role of Lola-Lola, a cabaret singer who causes the downfall of a hitherto respected schoolmaster, in UFA's production The Blue Angel (1930). The film was directed by Josef von Sternberg, who thereafter took credit for having "discovered" Dietrich. The film is also noteworthy for having introduced Dietrich's signature song "Falling in Love Again", which Dietrich recorded for Electrola. She made further recordings in the 1930s for Polydor and Decca. Paramount Pictures[edit] On the strength of The Blue Angel's international success, and with encouragement and promotion from von Sternberg, who was already established in Hollywood, Dietrich then moved to the U.S. under contract to Paramount Pictures. The studio sought to market Dietrich as a German answer to MGM's Swedish sensation, Greta Garbo.

A still from Shanghai Express (1932). Josef von Sternberg used butterfly lighting to enhance Dietrich's features. This photograph was cited by Mick Rock as the inspiration for the iconic Queen II album cover. Dietrich starred in six films directed by von Sternberg at Paramount between 1930 and 1935: von Sternberg worked very effectively with Dietrich to create the image of a glamorous femme fatale. He encouraged her to lose weight and coached her intensively as an actress—she, in turn, was willing to trust him and follow his sometimes imperious direction in a way that a number of other performers resisted.[22] Their first American collaboration, Morocco, again cast her as a cabaret singer; the film is best remembered for the sequence in which she performs a song dressed in a man's white tie and kisses another woman, both provocative for the era. The film earned Dietrich her only Oscar nomination. Morocco was followed by Dishonored (with Dietrich as a Mata Hari-like spy) and Blonde Venus. Shanghai Express was von Sternberg and Dietrich's biggest box office hit. Their last two films, The Scarlet Empress and The Devil Is a Woman—the most stylized of their collaborations—were their least commercial ventures. Dietrich later remarked that she was at her most beautiful in The Devil Is a Woman. A crucial part of the overall effect was created by von Sternberg's exceptional skill in lighting and photographing Dietrich to optimum effect—the use of light and shadow, including the impact of light passed through a veil or slatted blinds (as for example in Shanghai Express)—which, when combined with scrupulous attention to all aspects of set design and costumes, make this series of films among the most visually stylish in cinema history.[23] Critics still vigorously debate how much of the credit belonged to von Sternberg and how much to Dietrich, but most would agree that neither consistently reached such heights again after Paramount fired von Sternberg and the two ceased working together.[24] Dietrich's first film after the end of her partnership with von Sternberg was Frank Borzage's Desire (1936), a commercial success that gave Dietrich an opportunity to try her hand at romantic comedy. Her next project, I Loved a Soldier (1936) ended in a shambles when the film was scrapped several weeks into production due to script problems and disagreements between the star and her director. Box Office Poison[edit] Extravagant offers lured Dietrich away from Paramount to make The Garden of Allah (1936) for independent producer David O. Selznick (she received $200,000) and to Britain for Alexander Korda's production, Knight Without Armour (1937) (at a salary of $450,000). Although she was now one of the best paid film stars, her vehicles were costly to produce and neither of the latter two films was financially successful. By this time, Dietrich ranked 126th at the box office and exhibitors labelled her "Box Office Poison" (alongside others like Fred Astaire, Joan Crawford, Dolores del Río, Mae West and Katharine Hepburn). While she was in London, officials of the Nazi Party approached Dietrich and offered her lucrative contracts, should she agree to return to Germany as a foremost film star in the Third Reich. She refused their offers and applied for US citizenship in 1937.[25] She returned to Paramount to make another romantic comedy, Angel (directed by Ernst Lubitsch): reception to the film was so lukewarm that Paramount bought out the remainder of Dietrich's contract. When film projects at other studios fell through, Dietrich and her family set sail for an extended holiday in Europe. Comeback in Destry Rides Again[edit] In 1939, she accepted producer Joe Pasternak's offer (and a pay cut) to play against type in her first film in two years: that of the cowboy saloon girl, Frenchie, in the light-hearted western Destry Rides Again, opposite James Stewart. The bawdy role revived her career and "The Boys in the Back Room", a song she introduced in the film, became a hit when she recorded it for Decca. She played similar types in Seven Sinners (1940) and The Spoilers (1942), both opposite John Wayne. While Dietrich arguably never fully regained her former screen glory, she continued performing in the movies, including appearances for such distinguished directors as Billy Wilder, Fritz Lang, Alfred Hitchcock and Orson Welles, in films that included A Foreign Affair (1948), Stage Fright (1950), Rancho Notorious (1952), Witness for the Prosecution (1957), and Touch of Evil (1958). World War II[edit]

Dietrich was known to have strong political convictions and the mind to speak them. In interviews, Dietrich stated that she had been approached by representatives of the Nazi Party to return to Germany, but had turned them down flat. Dietrich, a staunch anti-Nazi, became an American citizen in 1939.[2]

Marlene Dietrich visiting a soldier's cast in Belgium, 1944. In December 1941, the U.S. entered World War II, and Dietrich became one of the first celebrities to raise war bonds. She toured the US from January 1942 to September 1943 (appearing before 250,000 troops on the Pacific Coast leg of her tour alone) and it is said that she sold more war bonds than any other star.[26] During two extended tours for the USO in 1944 and 1945,[26] she performed for Allied troops on the front lines in Algeria, Italy, Britain and France and went into Germany with Generals James M. Gavin and George S. Patton. When asked why she had done this, in spite of the obvious danger of being within a few kilometres of German lines, she replied, "aus Anstand"—"out of decency". Her revue, with future TV pioneer Danny Thomas as her opening act, included songs from her films, performances on her musical saw (a skill she had originally acquired for stage appearances in Berlin in the 1920s), and a pretend "mindreading" act. Dietrich would inform the audience that she could read minds, and ask them to concentrate on whatever came into their minds. Then she would walk over to a soldier and earnestly tell him, "Oh, think of something else. I can't possibly talk about that!" American church papers reportedly published stories complaining about this part of Dietrich's act.[26] In 1944, the Morale Operations Branch of the Office of Strategic Services (OSS) initiated the Musak project,[27] musical propaganda broadcasts designed to demoralize enemy soldiers. Dietrich, the only performer who was made aware that her recordings would be for OSS use, recorded a number of songs in German for the project, including Lili Marleen, a favorite of soldiers on both sides of the conflict.[28] Major General William J. Donovan, head of the OSS, wrote to Dietrich, "I am personally deeply grateful for your generosity in making these recordings for us."[29] At war's end in Europe, Dietrich reunited with her sister Elisabeth and her sister's husband and son. The family resided in the German city of Belsen throughout the war years running a movie theatre for Nazi officers and officials who oversaw the Bergen-Belsen concentration camp. Dietrich interceded with Allied officials on behalf of her relatives, sheltering them from possible prosecution as Nazi collaborators.[30] Dietrich was awarded the Medal of Freedom by the US in 1945. She said this was her proudest accomplishment.[27] She was also awarded the Légion d'honneur by the French government as recognition for her wartime work.[31] Stage and cabaret[edit]

Dietrich often performed parts of her show in top hat and tails. Caricature by Hans Georg Pfannmüller showing Dietrich during a cabaret performance in 1954. From the early 1950s until the mid-1970s, Dietrich worked almost exclusively as a highly paid cabaret artist, performing live in large theaters in major cities worldwide. In 1953, Dietrich was offered a then-substantial $30,000 per week[32] to appear live at the Sahara Hotel[33] on the Las Vegas Strip. The show was short, consisting only of a few songs associated with her.[33] Her daringly sheer "nude dress"—a heavily beaded evening gown of silk soufflé, which gave the illusion of transparency—designed by Jean Louis, attracted a lot of publicity.[33] This engagement was so successful that she was signed to appear at the Café de Paris in London the following year, and her Las Vegas contracts were also renewed.[34] Dietrich employed Burt Bacharach as her musical arranger starting in the mid-1950s; together they refined her nightclub act into a more ambitious theatrical one-woman show with an expanded repertoire.[35] Her repertoire included songs from her films as well as popular songs of the day. Bacharach's arrangements helped to disguise Dietrich's limited vocal range—she was a contralto[36]—and allowed her to perform her songs to maximum dramatic effect;[35] together, they recorded four albums and several singles between 1957 and 1964.[37] In a TV interview in 1971, she credited Bacharach with giving her the "inspiration" to perform during those years.[38] She would often perform the first part of her show in one of her body-hugging dresses and a swansdown coat, and change to top hat and tails for the second half of the performance.[39] This allowed her to sing songs usually associated with male singers, like "One for My Baby" and "I've Grown Accustomed to Her Face".[35] "She ... transcends her material," according to Peter Bogdanovich. "Whether it's a flighty old tune like 'I Can't Give You Anything But Love, Baby' ... a schmaltzy German love song, 'Das Lied ist Aus' or a French one 'La Vie en Rose', she lends each an air of the aristocrat, yet she never patronises ... A folk song, 'Go 'Way From My Window' has never been sung with such passion, and in her hands 'Where Have All the Flowers Gone?' is not just another anti-war lament but a tragic accusation against us all."[40] Francis Wyndham offered a more critical appraisal of the phenomenon of Dietrich in concert. He wrote in 1964: "What she does is neither difficult nor diverting, but the fact that she does it at all fills the onlookers with wonder ... It takes two to make a conjuring trick: the illusionist's sleight of hand and the stooge's desire to be deceived. To these necessary elements (her own technical competence and her audience's sentimentality) Marlene Dietrich adds a third—the mysterious force of her belief in her own magic. Those who find themselves unable to share this belief tend to blame themselves rather than her."[41] Her use of body-sculpting undergarments, nonsurgical temporary facelifts, expert makeup and wigs,[42] combined with careful stage lighting[34] helped to preserve Dietrich's glamorous image as she grew older. Marlene Dietrich, 1960

Dietrich in Jerusalem during a tour in Israel, 1960 MENU0:00

Marlene Dietrich discusses her film and cabaret career in an interview recorded in Paris, 1959. Dietrich's return to Germany in 1960 for a concert tour elicited a mixed response. Many Germans felt she had betrayed her homeland by her actions during World War II. During her performances at Berlin's Titania Palast theatre, protesters chanted, "Marlene Go Home!"[43] On the other hand, Dietrich was warmly welcomed by other Germans, including Berlin Mayor Willy Brandt, who was, like Dietrich, an opponent of the Nazis who had lived in exile during their rule.[43] The tour was an artistic triumph, but a financial failure.[43] She also undertook a tour of Israel around the same time, which was well-received; she sang some songs in German during her concerts, including, from 1962, a German version of Pete Seeger's anti-war anthem "Where Have All the Flowers Gone", thus breaking the unofficial taboo against the use of German in Israel.[42] Dietrich in London, a concert album, was recorded during the run of her 1964 engagement at the Queen's Theatre.[44] She performed on Broadway twice (in 1967 and 1968) and won a special Tony Award in 1968. In November 1972 I Wish You Love, a version of Dietrich's Broadway show, was filmed in London.[45] She was paid $250,000 for her cooperation, but was unhappy with the result. The show was broadcast in the UK on the BBC and in the US on CBS in January 1973. In her sixties and seventies, Dietrich's health declined: she survived cervical cancer in 1965[46] and suffered from poor circulation in her legs.[42] Dietrich became increasingly dependent on painkillers and alcohol.[42] A stage fall at the Shady Grove Music Fair in Maryland in 1973 injured her left thigh, necessitating skin grafts to allow the wound to heal.[47] She fractured her right leg in August 1974.[48] "Do you think this is glamorous? That it's a great life and that I do it for my health? Well it isn't. Maybe once, but not now," Dietrich told Clive Hirschorn in 1973, explaining that she continued performing only for the money.[49] Final years[edit]

Dietrich's show business career largely ended on 29 September 1975, when she fell off the stage and broke her thigh during a performance in Sydney, Australia.[50] The following year, her husband, Rudolf Sieber, died of cancer on 24 June 1976.

Dietrich's gravestone in Berlin. The inscription reads "Hier steh ich an den Marken meiner Tage" (Here I stand at the milestone of my days), a paraphrased line from the sonnet Abschied vom Leben (Farewell from Life) by Theodor Körner. Dietrich's final on-camera film appearance was a cameo role in Just a Gigolo (1979), starring David Bowie and directed by David Hemmings, in which she sang the title song. An alcoholic dependent on painkillers, Dietrich withdrew to her apartment at 12 Avenue Montaigne in Paris. She spent the final 11 years of her life mostly bedridden, allowing only a select few—-including family and employees—-to enter the apartment. During this time, she was a prolific letter-writer and phone-caller. Her autobiography, Nehmt nur mein Leben (Take Just My Life), was published in 1979. In 1982, Dietrich agreed to participate in a documentary film about her life, Marlene (1984), but refused to be filmed. The film's director, Maximilian Schell, was allowed only to record her voice. He used his interviews with her as the basis for the film, set to a collage of film clips from her career. The final film won several European film prizes and received an Academy Award nomination for Best Documentary in 1984. Newsweek named it "a unique film, perhaps the most fascinating and affecting documentary ever made about a great movie star".[51] In 1988, Dietrich recorded spoken introductions to songs for a nostalgia album by Udo Lindenberg.[52] In an interview with the German magazine Der Spiegel in November 2005, Dietrich's daughter and grandson claim that Dietrich was politically active during these years.[53] She kept in contact with world leaders by telephone, including Ronald Reagan and Mikhail Gorbachev, running up a monthly bill of over US$3,000. In 1989, her appeal to save the Babelsberg studios from closure was broadcast on BBC Radio, and she spoke on television via telephone on the occasion of the fall of the Berlin Wall later that year. On 7 May 1992, Dietrich died of renal failure at her apartment in Paris at age 90.[54] Her funeral ceremony was conducted at La Madeleine in Paris, a Roman Catholic church (despite Dietrich being an atheist) on 14 May 1992.[55] Dietrich's funeral service had approximately 1,500 mourners in the church itself--including several ambassadors from the US, UK, Germany, Russia and other countries - with thousands more outside. Her closed coffin rested beneath the altar draped in the French flag and adorned with a simple bouquet of white wildflowers and roses from the French President, François Mitterrand. Three medals, including France's Legion of Honor and the US Medal of Freedom, were displayed at the foot of the coffin, military style, for a ceremony symbolizing the sense of duty Dietrich embodied in her career as an actress, and in her personal fight against Nazism. Her daughter placed a wooden crucifix, a St. Christopher's medal and a locket enclosing photos of Dietrich's grandsons in the coffin.[56] The officiating priest remarked: "Everyone knew her life as an artist of film and song, and everyone knew her tough stands... She lived like a soldier and would like to be buried like a soldier.".[57][58] After the fall of the Berlin Wall, Dietrich instructed in her legal will that she was to be buried in her birthplace, Berlin, near her family; on 16 May her body was flown there to fulfill her wish.[54] Dietrich was interred at the Städtischer Friedhof III, Berlin-Schöneberg, Stubenrauchstraße 43–45, in Friedenau Cemetery, next to the grave of her mother, Josefine von Loschand, and near the house where she was born.[57] Private life[edit]

Unlike her professional celebrity, which was carefully crafted and maintained, Dietrich's personal life was kept out of public view. Dietrich, who was bisexual, enjoyed the thriving gay scene of the time and drag balls of 1920s Berlin.[59] She also defied conventional gender roles through her boxing at Turkish trainer and prizefighter Sabri Mahir’s boxing studio in Berlin, which opened to women in the late 1920s. As Austrian writer Hedwig (Vicki) Baum recalls in her memoir, "I don't know how the feminine element sneaked into those masculine realms [the boxing studio], but in any case, only three or four of us were tough enough to go through with it (Marlene Dietrich was one)."[60] She was married only once, to assistant director Rudolf Sieber, who later became an assistant director at Paramount Pictures in France, responsible for foreign language dubbing. Dietrich's only child, Maria Elisabeth Sieber, was born in Berlin on 13 December 1924. She would later become an actress, primarily working in television, known as Maria Riva. When Maria gave birth to a son (John, a famous production designer) in 1948, Dietrich was dubbed "the world's most glamorous grandmother". After Dietrich's death, Riva published a frank biography of her mother, titled Marlene Dietrich (1992). Throughout her career Dietrich had an unending string of affairs, some short-lived, some lasting decades; they often overlapped and were almost all known to her husband, to whom she was in the habit of passing the love letters of her men, sometimes with biting comments.[61] When Dietrich filmed Morocco she found time to have an affair with Gary Cooper, despite the constant presence on the set of the temperamental Mexican actress Lupe Vélez, with whom Cooper was having a romance.[62] Vélez once said: "If I had the opportunity to do so, I would draw the eyes to Marlene Dietrich".[63] During the filming of Destry Rides Again, Dietrich started a love affair with co-star James Stewart, which ended after filming. In 1938, Dietrich met and began a relationship with the writer Erich Maria Remarque, and in 1941, the French actor and military hero Jean Gabin. Their relationship ended in the mid-1940s. She also had an affair with the Cuban-American writer Mercedes de Acosta, who was Greta Garbo's periodic lover. Her last great passion, when she was in her 50s, appears to have been for the actor Yul Brynner, with whom she had an affair that lasted more than a decade; still, her love life continued well into her 70s. She counted John Wayne, George Bernard Shaw and John F. Kennedy among her conquests.[64] Dietrich maintained her husband and his mistress first in Europe and later on a ranch in San Fernando Valley, California. Dietrich's family raised her to follow the Lutheran religion, but lost her faith due to battlefront experiences during her time with the US Army as an entertainer after hearing preachers from both sides invoking God as their support. "I lost my faith during the war and can't believe they are all up there, flying around or sitting at tables, all those I've lost."[65] She once said: "If God exists, he needs to review his plan."[66] However, according to her daughter, Maria Riva, Dietrich always traveled with a satchel containing many religious medallions (e.g., St. Christopher, etc.), showing her desire to keep her faith.[67] Also, during her reclusive twilight years in Paris, Dietrich converted to and strongly embraced the faith of Roman Catholicism.[citation needed] On 14 May 1992, her funeral ceremony was performed at her favorite Parisian church, La Madeleine, a Roman Catholic church, and no person has ever been allowed to participate in Roman Catholic ceremonies nor sacraments – including burial – unless they are members who have been baptized and performed confession.[54][better source needed] Image and legacy[edit]

German stamp issued in 1997 in the Women in German history series Dietrich was a fashion icon to the top designers as well as a screen icon that later stars would follow. She once said, "I dress for myself. Not for the image, not for the public, not for the fashion, not for men."[68] Her public image included openly defying sexual norms, and she was known for her androgynous film roles and her bisexuality.[69] A significant volume of academic literature, especially since 1975, analyzes Dietrich's image, as created by the movie industry, within various theoretical frameworks, including that of psycho-analysis. Emphasis is placed, inter alia, on the "fetishistic" manipulation of the female image.[70]

Commemorative Plaque at her birth-house in Berlin In 1992, a plaque was unveiled at Leberstraße 65 in Berlin-Schöneberg, the site of Dietrich's birth. A postage stamp bearing her portrait was issued in Germany on 14 August 1997. Luxury pen manufacturer MontBlanc produced a limited edition "Marlene Dietrich" pen to commemorate Dietrich's life. It is platinum-plated and has an encrusted deep blue sapphire. For some Germans, Dietrich remained a controversial figure for having sided with Nazi Germany's foes during the Second World War. In 1996, after some debate, it was decided not to name a street after her in Berlin-Schöneberg, her birthplace.[71] However, on 8 November 1997, the central Marlene-Dietrich-Platz was unveiled in Berlin to honor her. The commemoration reads: Berliner Weltstar des Films und des Chansons. Einsatz für Freiheit und Demokratie, für Berlin und Deutschland ("Berlin world star of film and song. Dedication to freedom and democracy, to Berlin and Germany"). Dietrich was made an honorary citizen of Berlin on 16 May 2002. Translated from German, her memorial plaque reads Berlin Memorial Plaque

"Where have all the flowers gone" Marlene Dietrich 27 December 1901 – 6 May 1992 Actress and Singer She was one of the few German actresses that attained international significance. Despite tempting offers by the Nazi regime, she emigrated to the USA and became an American citizen. In 2002, the city of Berlin posthumously made her an honorary citizen.

"I am, thank God, a Berliner."

Funded by the GASAG Berlin Gasworks Corporation. The U.S. Government awarded Dietrich the Medal of Freedom for her war work. Dietrich has been quoted as saying this was the honor of which she was most proud in her life. They also awarded her with the Operation Entertainment Medal. The French Government made her a Chevalier (later upgraded to Commandeur) of the Légion d'honneur and a Commandeur of the Ordre des Arts et des Lettres. Her other awards include the Medallion of Honor of the State of Israel, the Fashion Foundation of America award and a Chevalier de l'Ordre de Leopold (Belgium).[72] In 2000 a German biopic film Marlene was made, directed by Joseph Vilsmaier and starring Katja Flint as Dietrich.[73] Estate[edit]

On 24 October 1993, the largest portion of Dietrich's estate was sold to the Stiftung Deutsche Kinemathek—after U.S. institutions showed no interest—where it became the core of the exhibition at the Filmmuseum Berlin. The collection includes: over 3,000 textile items from the 1920s through the 1990s, including film and stage costumes as well as over a thousand items from Dietrich's personal wardrobe; 15,000 photographs, by Cecil Beaton, Horst P. Horst, George Hurrell, Lord Snowdon, and Edward Steichen; 300,000 pages of documents, including correspondence with Burt Bacharach, Yul Brynner, Maurice Chevalier, Noël Coward, Jean Gabin, Ernest Hemingway, Karl Lagerfeld, Nancy and Ronald Reagan, Erich Maria Remarque, Josef von Sternberg, Orson Welles, and Billy Wilder; as well as other items like film posters and sound recordings.[74] The contents of Dietrich's Manhattan apartment, along with other personal effects such as jewelry and items of clothing, were sold by public auction by Sotheby's (Los Angeles) on 1 November 1997.[75] The apartment itself (located at 993 Park Avenue) was sold for $615,000 in 1998.[76] Works[edit]

Filmography[edit] Main article: Marlene Dietrich filmography Discography[edit] Main article: Marlene Dietrich discography Radio[edit] Notable appearances include: Lux Radio Theater: The Legionnaire and the Lady opposite Clark Gable (1 August 1936) Lux Radio Theater: Desire opposite Herbert Marshall (22 July 1937) Lux Radio Theater: song of Songs opposite Douglas Fairbanks, Jr (20 December 1937) The Chase and Sanborn Program with Edgar Bergen and Don Ameche (2 June 1938) Lux Radio Theater: Manpower opposite Edward G Robinson and George Raft (15 March 1942) The Gulf Screen Guild Theater: Pittsburgh opposite John Wayne (12 April 1943) Theatre Guild on the Air: Grand Hotel opposite Ray Milland (24 March 1948) Studio One: Arabesque (29 June 1948) Theatre Guild on the Air: The Letter opposite Walter Pidgeon (3 October 1948) Ford Radio Theater: Madame Bovary opposite Claude Rains (8 October 1948) Screen Director's Playhouse: A Foreign Affair opposite Rosalind Russell and John Lund (5 March 1949) MGM Theatre of the Air: Anna Karenina (9 December 1949) MGM Theatre of the Air: Camille (6 June 1950) Lux Radio Theater: No Highway in the Sky opposite James Stewart (21 April 1952) Screen Director's Playhouse: A Foreign Affair opposite Lucille Ball and John Lund (1 March 1951) The Big Show starring Tallulah Bankhead (2 October 1951) The Child, with Godfrey Kenton, radio play by Shirley Jenkins, produced by Richard Imison for the BBC on 18 August 1965 Dietrich's appeal to save the Babelsburg studios was broadcast on BBC radio Dietrich made several appearances on Armed Forces Radio Services shows like The Army Hour and Command Performance during the war years. In 1952, she had her own series on American ABC entitled, Cafe Istanbul. During 1953–54, she starred in 38 episodes of Time for Love on CBS. She recorded 94 short inserts, "Dietrich Talks on Love and Life", for NBC's Monitor in 1958. Dietrich gave many radio interviews worldwide on her concert tours. In 1960, her show at the Tuschinski in Amsterdam was broadcast live on Dutch radio. Her 1962 appearance at the Olympia in Paris was also broadcast. Desert Island Discs, Dietrich asked to choose eight recordings, broadcast Monday 4 January 1965 Writing[edit] Dietrich, Marlene (1989). Marlene. Salvator Attanasio (translator). Grove Press. ISBN 0-8021-1117-3. Dietrich, Marlene (1962). Marlene Dietrich's ABC. Doubleday. Dietrich, Marlene (1990). Some Facts About Myself. Helnwein, Gottfried [Conception and photographs]. ISBN 3-89322-226-X. See also[edit]

List of German-speaking Academy Award winners and nominees Notes[edit]

Jump up ^ "‘DJANGO UNCHAINED’ PRODUCTION DESIGNER J. MICHAEL RIVA DEAD AT 63". ScreenCrush.com. 8 June 2012. Archived from the original on 10 June 2012. ^ Jump up to: a b Flint, Peter B. (7 May 1992). "Marlene Dietrich, 90, Symbol of Glamour, Dies". The New York Times. Jump up ^ Dietrich applied for US citizenship in 1937 ("Marlene Dietrich to be US Citizen". Painesville Telegraph, 6 March 1937.); it was granted in 1939 (see "Citizen Soon". The Telegraph Herald, 10 March 1939. and "Seize Luggage of Marlene Dietrich". Lawrence Journal World, 14 June 1939). Jump up ^ Bach, Steven. Marlene Dietrich: Life and Legend. University of Minnesota Press, 2011, p. 19 Jump up ^ Born as Maria Magdalena, not Marie Magdalene, according to Dietrich's biography by her daughter, Maria Riva titled Marlene Dietrich, ISBN 0-394-58692-1; however Dietrich's bio by Charlotte Chandler, Marlene, 2011, ISBN 978-1-4391-8835-4, cites "Marie Magdalene" as her birth name, on page 12 Jump up ^ Bach 1992, p. 20. Jump up ^ Bach 1992, p. 26. Jump up ^ Bach 1992, p. 32. Jump up ^ Bach 1992, p. 39. Jump up ^ Bach 1992, p. 42. Jump up ^ "Fashion Icon: Marlene Dietrich". Stylehop. Retrieved 2012-09-11. Jump up ^ Bach 1992, p. 44. Jump up ^ Bach 1992, p. 49. Jump up ^ Bach 1992, p. 491. Jump up ^ Bach, Steven. "Marlene Dietrich: Life and Legend". University of Minnesota Press, 2011. Page 62. Jump up ^ Bach 1992, p. 65. ^ Jump up to: a b Bach 1992, p. 480. Jump up ^ Bach 1992, p. 482. Jump up ^ Bach 1992, p. 483. Jump up ^ Bach 1992, p. 488. Jump up ^ "Ship of Lost Men (Das Schiff der verlorenen Menschen) (1929)". Amazon. Retrieved 17 May 2013. Jump up ^ See e.g., David Thomson, A Biographical Dictionary of the Cinema. London, Secker and Warburg, 1975, page 587: "He was not an easy man to be directed by. Many actors—notably [Emil] Jannings and William Powell—reacted violently to him. Dietrich adored him, and trusted him...." Jump up ^ See, for example, David Thomson, A Biographical Dictionary of the Cinema. London, Secker and Warburg, 1975, entry for Dietrich: "With him [von Sternberg] Dietrich made seven masterpieces [i.e., Blue Angel in Germany and the six in Hollywood], films that are still breathtakingly modern, which have no superior for their sense of artificiality suffused with emotion and which visually combine decadence and austerity, tenderness and cruelty, gaiety and despair." Jump up ^ See, for example, the entries for Dietrich and von Sternberg in David Thomson, A Biographical Dictionary of the Cinema (1975). Jump up ^ Helm, Toby (24 June 2000). "Film star felt ashamed of Belsen link". The Daily Telegraph. Retrieved 18 May 2013. ^ Jump up to: a b c Sudendorf, Werner. "Thanks Soldier", marlenedietrich.org, 2000. Retrieved on 2010-02-20 ^ Jump up to: a b "A Look Back ... Marlene Dietrich: Singing For A Cause". Central Intelligence Agency. 23 October 2008. Retrieved 20 March 2010. Jump up ^ McIntosh, Elizabeth P. (1998). Sisterhood of spies: the women of the OSS, p. 58. Dell., London. ISBN 0-440-23466-2. Jump up ^ McIntosh, Elizabeth P. (1998). Sisterhood of spies: the Women of the OSS, p. 59; London; Dell. ISBN 0-440-23466-2. Jump up ^ "Marlene Dietrich: Her Own Song", documentary, TCM, 2001 Jump up ^ "Marlene Dietrich : Biography". Who's Who – The People Lexicon (in German). www.whoswho.de. Retrieved 5 January 2013. "Chevalier de la Légion d'Honneur and Officier de la Légion d'Honneur" Jump up ^ Bach 1992, p. 369. ^ Jump up to: a b c Bach 1992, p. 368. ^ Jump up to: a b Bach 1992, p. 371. ^ Jump up to: a b c Bach 1992, p. 395. Jump up ^ Carpenter, Cassie (9 August 2011). "Cassie's Corner: Marlene Dietrich's Top 10 Badass One-Liners". L.A Slush. Archived from the original on 12 January 2012. Jump up ^ O'Connor, Patrick (1991). The Amazing Blonde Woman: Dietrich's Own Style. London: Bloomsbury Publishing. p. 154. ISBN 0-7475-1264-7. Jump up ^ "Marlene Dietrich 1971 Copenhagen Interview", 1/2 hour video Jump up ^ Bach 1992, p. 394. Jump up ^ Morley 1978, p. 69. Jump up ^ O'Connor, 1991. p. 133. ^ Jump up to: a b c d Bach 1992, p. 406. ^ Jump up to: a b c Bach 1992, p. 401. Jump up ^ Bach, 1992. p. 526. Jump up ^ "I Wish You Love Production Schedule". Marlene Dietrich Collection Berlin. Retrieved 11 October 2008. Jump up ^ Bach 1992, p. 416. Jump up ^ Bach 1992, p. 436. Jump up ^ Bach 1992, p. 437. Jump up ^ Morley 1978, p. 72. Jump up ^ 'Act follows suggestion of song's title', Toledo Blade, Ohio 7 Nov. 1973, p. 37. Jump up ^ "Marlene". Atlas International. Retrieved 26 January 2009.[dead link] Jump up ^ Bach, 1992. p 528. Jump up ^ Der Himmel war grün, wenn sie es sagte, Der Spiegel, 13 November 2005. (German) ^ Jump up to: a b c "Obituary for Marlene Magdelene Dietrich". The Message Newsjournal. Retrieved 9 June 2013. Jump up ^ "I have given up belief in a God." Allen Smith, Warren (2002). Celebrities in Hell: A Guide to Hollywood's Atheists, Agnostics, Skeptics, Free Thinkers, and More. Barricade Books Inc. p. 130. ISBN 1-56980-214-9. Jump up ^ "Obituary of Maria Magdalene "Marlene" Dietrich". Find A Grave. Retrieved 9 June 2013. ^ Jump up to: a b "Obituary of Maria Magdalene "Marlene" Dietrich". The Message Newsjournal. Retrieved 9 June 2013. Jump up ^ "AP :: Images :: Enlarged View :: 9205140461 – Marlene Dietrich Funeral". Apimages.com. Retrieved 2 December 2012. Jump up ^ Bourke, Amy (29 May 2007). "Bisexual side of Dietrich show". Pink News. Jump up ^ Baum cited in Gammel, Irene (2012), "Lacing up the Gloves: Women, Boxing and Modernity". Cultural and Social History 9.3, p. 372. Jump up ^ Riva, p. 344 Jump up ^ [1][dead link] History on Film: Actors: Gary Cooper Jump up ^ Revista Vanidades de México: Año 46 no. 12 Marlene Dietrich. Editorial Televisa S.A. de C.V. 2006. p. 141. ISSN 1665-7519. Jump up ^ Riva, passim Jump up ^ Marlene Dietrich: Life & Legend, Steven Bach, Univ Of Minnesota Press, 16 February 2011. Jump up ^ "Dead Atheists Society". Michaelnugent.com. 15 September 2010. Retrieved 27 September 2010. Jump up ^ "Interview with Maria Riva, Actress and daughter of Marlene Dietrich". Archive of American Television. Retrieved 9 June 2013. Jump up ^ Auken, Sabine (2006). I Love this Game. Master Point Press. p. 12. ISBN 978-1897106068. Jump up ^ Gammel 2012, p. 373. Jump up ^ Weber, Caroline (September/October/November 2007). "Academy Award: A new volume analyzes Dietrich in and out of the seminar room". Bookforum. Jump up ^ The German-Hollywood Connection: Dietrich's Street[dead link] Jump up ^ "The Legendary, Lovely Marlene". marlenedietrich.org.uk. Retrieved 18 May 2013. Jump up ^ Rentschler, Eric (2007). "An Icon between the Fronts". In Schindler,, Stephan K; Koepnick, Lutz Peter. The Cosmopolitan Screen: German Cinema and the Global Imaginary, 1945 to the present. University of Michigan Press. p. 207. ISBN 978-0472069668. Jump up ^ "Marlene Dietrich: Berlin". Retrieved 18 May 2007. Jump up ^ "Dietrich fans scramble to pick up actress's treasures". BBC News. 2 November 1997. Retrieved 18 May 2007. Jump up ^ Swanson, Carl (5 April 1998). "Recent Transactions in the Real Estate Market". The New York Observer.[dead link] References[edit]

Bach, Steven (1992). Marlene Dietrich: Life and Legend. Doubleday. ISBN 0-385-42553-8. Riva, Maria (1994). Marlene Dietrich. Ballantine Books. ISBN 0-345-38645-0. Riva, David J. (2006). A Woman at War: Marlene Dietrich Remembered. Wayne State University Press. ISBN 0-8143-3249-8. Walker, Alexander (1984). Dietrich. Harper & Row. ISBN 0-060-15319-9. Spoto, Donald (1992). Blue Angel: The Life of Marlene Dietrich. William Morrow and Company, Inc. ISBN 0-688-07119-8. Morley, Sheridan (1978). Marlene Dietrich. Sphere Books. ISBN 0-7221-6163-8. Carr, Larry (1970). Four Fabulous Faces:The Evolution and Metamorphosis of Swanson, Garbo, Crawford and Dietrich. Doubleday and Company. ISBN 0-87000-108-6. External links[edit]

Find more about Marlene Dietrich at Wikipedia's sister projects Media from Commons Quotations from Wikiquote Source texts from Wikisource Textbooks from Wikibooks Official website Marlene Dietrich at the Internet Broadway Database Marlene Dietrich at the Internet Movie Database Marlene Dietrich at AllRovi Marlene Dietrich at the TCM Movie Database Marlene Dietrich Collection, Berlin (MDCB) Marlene Dietrich – Daily Telegraph obituary A film clip Air Army Invades Germany (1945) is available for free download at the Internet Archive [more] A film clip Atom Test Nears, 1946/06/13 (1946) is available for free download at the Internet Archive [more] A film clip Cruiser Bow Ripped Off By Typhoon, 1945/07/23 (1945) is available for free download at the Internet Archive [more] Authority control WorldCat VIAF: 68940334 LCCN: n50032559 ISNI: 0000 0001 2144 7133 GND: 118525565 SELIBR: 238817 SUDOC: 027561844 BNF: cb12013957t (data) MusicBrainz: 191cba6a-b83f-49ca-883c-02b20c7a9dd5 NLA: 35955072 NDL: 00465606 NKC: jn20000700400 Categories: 1901 births1992 deaths20th-century American actresses20th-century American singers20th-century German actressesActresses from BerlinAmerican anti-fascistsAmerican atheistsAmerican autobiographersAmerican contraltosAmerican expatriates in FranceAmerican female singersAmerican film actressesAmerican former ProtestantsAmerican people of German descentAmerican radio actressesAmerican silent film actressesAmerican television actressesAndrogynyBisexual actorsBisexual musiciansBisexual womenBurials in BerlinCabaret singersChevaliers of the Ordre des Arts et des LettresCommandeurs of the Légion d'honneurDeaths from renal failureDisease-related deaths in FranceErnst Busch Academy of Dramatic Arts alumniFormer Calvinist and Reformed ChristiansGerman anti-fascistsGerman atheistsGerman autobiographersGerman contraltosGerman emigrants to the United StatesGerman expatriates in FranceGerman female singersGerman film actressesGerman former ChristiansGerman silent film actressesGerman stage actressesGerman-language singersKnights of the Order of Leopold (Belgium)LGBT musicians from GermanyLGBT musicians from the United StatesLGBT singersLiberty Records artistsParamount Pictures contract playersRecipients of the Medal of FreedomSingers from BerlinTony Award winnersTorch singersWomen in World War II

מרלן דיטריך מאריה מגדאלנה דיטריך מרלן דיטריך בגיל 49 (בשנת 1951) שם במה: מרלן דיטריך תאריך לידה: 27 בדצמבר 1901 מקום לידה: שנברג ברלין גרמניה תאריך פטירה: 6 במאי 1992 (בגיל 90) מקום פטירה: פריז צרפת שנות הפעילות: 1919-1984 עיסוקים אמנותיים בולטים אחרים: שירה אתר אינטרנט האתר הרשמי של מרלן דיטריך פרופיל ב-IMDb מאריה מגדאלנה ("מַרְלֵנֶה") דיטריך, הידועה יותר כמרלן דיטריך (Marlene Dietrich) ‏(27 בדצמבר 1901 - 6 במאי 1992) הייתה שחקנית קולנוע וזמרת ילידת גרמניה. דיטריך נשארה פופולרית לאורך קריירתה על ידי גילום מגוון רחב של דמויות. במהלך שנות ה-20 היא שיחקה בתיאטרון וסרטים אילמים. הופעתה בסרטו של הבמאי יוזף פון שטרנברג, "המלאך הכחול", בתור "לולה-לולה" זיכתה אותה בהצלחה בינלאומית וחוזה עם חברת ההפקה, "פרמאונט". סרטים כמו "שנגחאי אקספרס" ו"תשוקה" ביססו את מעמדה בהוליווד כאחת השחקניות המרוויחות ביותר בתקופתה. בשנת 1939 דיטריך קיבלה אזרחות אמריקאית, ובמהלך מלחמת העולם השנייה היא התנדבה לבדר חיילים בשדות הקרב. למרות הופעותיה בסרטים, במהלך שנות ה-50 עד ה-70 היא בעיקר התמקדה בקריירת המוזיקה שלה. ב-1999, מכון הסרטים האמריקאי דירג אותה כשחקנית התשיעית הטובה ביותר בכל הזמנים. תוכן עניינים [%D7%94%D7%A1%D7%AA%D7%A8%D7%94] 1 ביוגרפיה 1.1 ילדות 1.2 קריירה מוקדמת 1.3 פריצתה בסרט "המלאך הכחול" 1.4 בחברת ההפקה "פרמאונט" 1.5 כישלון כלכלי בקופות 1.6 הקאמבק ב"שובו של דיסטרי" 1.7 במלחמת העולם השנייה 1.8 חזרה להוליווד 1.9 במה וקברט 1.10 שנים אחרונות 2 חייה האישיים 3 דמותה של דיטריך 4 פילמוגרפיה 5 קישורים חיצוניים ביוגרפיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

ילדות[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] מארי מגדאלן דיטריך נולדה ב-27 בדצמבר 1901 ב-Leberstrasse 65, ‏ Rote Insel, שנברג - כיום מחוז בברלין, גרמניה. היא צעירה בשנה מאחותה היחידה, אליזבת'. היא ביתם של לואיס אריך אוטו דיטריך ו-וילהלמינה אליזבת' ג'וספין פאלסינג שהתחתנו ב-1898. אמה של דיטריך באה ממשפחה מבוססת בעלת חברת שעונים ואביה היה קצין במשטרה. הוא נפטר ב-1907. בשנת 1916, אדוארד בון לוסך התחתן עם וילהלמינה אך הוא נפטר עקב פציעות ממלחמת העולם הראשונה. אדוארד בון לוסך מעולם לא אימץ את בנותיה של וילהלמינה ולכן דיטריך לא השתמשה בשמו. בהיותה בת 11 היא שילבה את שני שמותיה וכך נוצר הכינוי "מרלן". דיטריך למדה בבית ספר לבנות "אוגוסטה-ויקטוריה" בין השנים 1907-1917. בשחרותה, היא ניגנה בכינור והתעניינה בשירה ותיאטרון. היא רצתה להפוך להיות נגנית מקצועית אך היא נפצעה בפרק כף ידה. ב-1922 היא ניגנה בלהקה של סרטים אילמים מה שהפך לעבודתה הראשונה אך היא פוטרה לאחר ארבעה שבועות בלבד. קריירה מוקדמת[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

אפילו בתחילת דרכה דיטירך לבשה בגדים גבריים מה שנתן לה חזות אנדרוגינית. הופעתה המקצועית הראשונה של דיטריך הייתה בתור נערת מקהלה במספר להקות בברלין. ב-1922 היא ניסתה ללא הצלחה לקבל תפקיד בהפקתו של מקס ריינהרדט. לבסוף היא קיבלה תפקידים קטנים בהפקותיו מבלי למשוך תשומת לב בהתחלה. באותה שנה היא קיבלה תפקיד משני בסרט "So sind die Männer". דיטריך פגשה את בעלה לעתיד, רודולף סייבר, על הסט של סרט נוסף שצולם באותה שנה, "Tragödie der Liebe". והם נישאו בטקס נישואים אזרחי ב-17 במאי 1923 בברלין. ילדתה היחידה, מריה אליזבת' סייבר, נולדה ב-13 בדצמבר 1924. במהלך שנות ה-20, דיטריך המשיכה לשחק בסרטים ומחזות ברחבי ברלין ו-וינה. בתיאטרון היא שיחקה בהצגות חשובות - "קופסת פנדורה" (של פרנק ודקינד), "אילוף הסוררת", "חלום ליל קיץ" (של ויליאם שייקספיר), "Back to Methuselah" ו-"Misalliance" (של ג'ורג' ברנרד שו). אולם הופעותיה במיוזיקלים פרצו את הדרך להופעות נוספות בסרטים כמו - "Café Elektric" ‏ (1927), "Ich küsse Ihre Hand, Madame" ‏ (1928) ו-"Das Schiff der verlorenen Menschen" ‏ (1929). פריצתה בסרט "המלאך הכחול"[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בשנת 1930 זכתה בתפקיד מרכזי בסרט הקולנוע הגרמני "המלאך הכחול" בבימויו של יוזף פון שטרנברג. תפקידה בסרט זה היה של נערת קברטים בשם "לולה לולה", המביאה לאובדנו של מורה מבוגר ושמרן (שאותו גילם השחקן אמיל יאנינגס). הסרט זכה להצלחה רבה והביא את מרלן דיטריך למעמד של כוכבת בגרמניה. בנוסף, בסרט היא שרה את השיר "Falling in Love Again" שהתחיל את קריירת המוזיקה שלה. בחברת ההפקה "פרמאונט"[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

מתוך הסרט "שנגחאי אקספרס" (1932). יוזף פון שטרנברג השתמש באפקטי צילום מיוחדים כדי להדגיש את קווי המתאר של דיטריך. צילום זה היווה השראה לעטיפת האלבום "Queen II". בעקבות ההצלחה המסחררת, קיבלו פון שטרנברג ודיטריך בשנת 1932 הצעה מאולפני "פרמאונט" ונסעו לארצות הברית. דיטריך שווקה כתשובה הגרמנית לשחקנית השבדית של אולפני "מטרו גולדווין מאייר", גרטה גרבו. דיטריך שיחקה בשישה סרטים של פון שטרנברג באולפני "פרמאונט" בין השנים 1930 עד 1935. פון שטרנברג עיצב את דמותה הקולנועית של דיטריך בתור פאם פאטאל. הוא עודד אותה לאבד משקל ואימן אותה כשחקנית. והיא בתמורה שיתפה פעולה עם דבריו למרות הביקורות שהופנו אליהם. בסרט האמריקאי הראשון שלהם, "מרוקו", דיטריך שיחקה זמרת קברטים. הסרט זכור בעיקר עקב תלבושתה הגברית ונשיקתה לאישה, דבר שלא היה מקובל באותה תקופה. בסרט זה דיטריך זכתה במועמדותה היחידה לפרס אוסקר. לאחר מכן היא שיחקה "הקלון", "בלונד ונוס" ו"שנגחאי אקספרס" (שהפך לסרט המצליח ביותר של דיטריך ופון שטרנברג). "השטן הוא אישה" ו"הקיסרית האדומה" היו פחות מוצלחים למרות שדיטריך ציינה שבראשון היא הייתה בשיא קריירתה. פון שטרנברג השתמש בטכניקות צילום מיוחדות של אור וצל. שיא הטכניקות האלו הוצגו בסרט "שנגחאי אקספרס" שזכה בפרס אוסקר לצילום הטוב ביותר. מבקרים טענו שלדיטריך יש חלק ניכר בשימוש בהם. אבל כש"פרמאונט" פיטרו את פון שטרנברג וכתוצאה מכך הם הפסיקו לעבוד יחדיו הקריירה של שניהם דעכה. הסרט הראשון של דיטריך ללא פון שטרנברג היה סרטו של פרנק בורזאג' "תשוקה", שהיה הצלחה כלכלית וגרם לדיטריך להשתתף בסרטים רומנטיים נוספים. מנגד, סרטה הבא "אהבתי חייל" נחל כישלון עקב מחלקות בינה לבין הבמאי. כישלון כלכלי בקופות[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] משכורות עתק הוצעו לדיטריך כדי לעבור מ"פרמאונט". היא שיחקה בסרטו של המפיק העצמאי דייוויד או. סלזניק "גנו של אללה" (1936) שעליו היא קיבלה משכורת של 200,000 דולר. בנוסף, היא שיחקה בסרטו של אלכסנדר קורדה "אביר ללא שריון" (1937) שעליו היא קיבלה משכורת של 450,000 דולר. למרות שמשכורותיה היו גבוהות הסרטים נחלו כישלון כלכלי והיא הוגדרה כ"רעל לקופות" (ביחד עם פרד אסטר, ג'ואן קרופורד, מיי וסט, דולורס דל ריו וקתרין הפבורן). עם עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, ניסו ראשי הנאצים יוזף גבלס ויואכים פון ריבנטרופ להניעה לחזור לגרמניה ולהירתם למכונת התעמולה הנאצית, במה שקיוו להציג כניצחון הרייך השלישי הארי על הוליווד היהודית. בהיותה אנטי נאצית דיטריך סירבה לחזור. בעקבות כך כינוה הנאצים "בוגדת שקשריה הממושכים עם היהודים השפיעו על אופייה והפכו אותו ללא-גרמני". דיטריך חזרה לשחק ב"פרמאונט" בסרטו של ארנסט לוביטש "מלאך" (1937) שזכה לביקורות פושרות. כשסרטים נוספים שלה נכשלו היא יצאה עם משפחתה לחופשה באירופה. הקאמבק ב"שובו של דיסטרי"[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] ב-1939, דיטריך הסכימה לשחק במערבון של ג'ו פסטרנק, "שובו של דיסטרי", אחרי שנתיים הפסקה ממשחק. בסרט היא מגלמת את דמותה של פרנצ'י לצד ג'יימס סטיוארט. הסרט נחל הצלחה ושיר הנושא מהסרט שבוצע על ידה "The Boys in the Back Room" הפך ללהיט. היא שיחקה גם במערבונים "שבעת החוטאים" ו-"המקלקלים", שניהם לצד ג'ון ויין. במלחמת העולם השנייה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] בשנת 1939 היא קיבלה אזרחות אמריקאית ויצאה לחופשה בדרום צרפת. אך אז פרצה מלחמת העולם השנייה, ודיטריך פתחה את שערי ביתה בפני גולים מאירופה ובייחוד מגרמניה ומפריז לכשנכבשה על ידי הנאצים. אחד הגולים היה השחקן הצרפתי ז'אן גאבן שאיתו היא ניהלה רומן שנאלץ להיפסק כשגאבן התגייס למלחמה בנאצים כחלק מכוחות צרפת החופשית של דה גול.

מרלן דיטריך מעודדת חיילים בבלגיה (1944). כאזרחית אמריקאית, ביקשה דיטריך לתרום את חלקה במלחמה מול הנאצים. עם הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה, הצטרפה למיזם הוליוודי שנקרא "הקנטינה של הוליווד" שבידר את החיילים האמריקאים טרם צאתם למלחמה. בהמשך דיטריך הופיעה באירועים ברחבי אמריקה למכירת אגרות מלחמה, אך כל אלו לא סיפקו את רצונה לתרום למאמץ המלחמתי, ודיטריך יצאה להופיע כבדרנית וזמרת מגויסת בפני חיילי בעלות הברית. היא הופיעה באלג'יריה, בסיציליה ובאיטליה. אז עברה לחזית הצפונית והופיעה בפני הכוחות בגרינלנד, איסלנד, בריטניה וצרפת. היא הביעה את רצונה להיות חלק מהכוחות הלוחמים ולא "נציגה הוליוודית" שבאה לביקור קצר, והכוחות הלוחמים הביעו את הערכתם אליה כל אותה העת ועד מותה. היא גם שידרה בשטח תוכניות רדיו לחיילים הלוחמים שבחזית. לבקשת ה-OSS (גוף הביון שקדם ל-CIA), דיטריך הקליטה מספר שירי תעמולה בשנת 1944 וביניהם גם להיטה "לילי מרלן". התוכניות שודרו כנגד הצבא והעם הגרמנים במאמץ לשכנע אותם לשים קץ למלחמה ולהיכנע ועוררו הדים רבים בגרמניה. לאחר מכן חזרה דיטריך להופיע בחזית שפרצה לגרמניה, וניצלה בקרב הארדנים שהפתיע את הכוחות. לאחר הקרב היא התבקשה לחזור לארצות הברית, אך סירבה וביקשה להיכנס עם הכוחות הלוחמים לגרמניה, ושם, בברלין, התאחדה עם משפחתה. בזמן שהותה בצרפת, הפכה דיטריך אחת החברות הטובות ביותר של זמרת השאנסונים הצרפתייה המפורסמת אדית פיאף. ב- 1946, לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, כתבה פיאף את המילים לאחד השירים המפורסמים ביותר בעולם דאז - la vie en rose, שבהמשך דיטריך ופיאף שרו יחד באנגלית. על פעולתה ההתנדבותית במהלך המלחמה העניק לה משרד המלחמה האמריקאי ב-18 בנובמבר 1947 את עיטור החירות. צרפת, בלגיה וישראל העניקו לה אף הן עיטור דומה מטעמן. חזרה להוליווד[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה] למרות הצלחתה היחסית, דיטריך מעולם לא שבה למעמדה משנות ה-20 וה-30. חרף זאת, היא המשיכה לשחק בסרטים של במאים כמו בילי ויילדר, פריץ לאנג, אלפרד היצ'קוק ואורסון וולס - "רומן זר" (1948), "פחד במה" (1950), "ראנצ'ו נוטוריוס" (1952), "עד התביעה" (1957) ו-"מגע של רשע" (1958). סרטה הבא, "יום הדין בנירנברג" (1961) היה אתגר קשה בעיניה, היות שהתפקיד שהיא שיחקה היה בניגוד מוחלט לדעותיה. יחד עם זאת, היא שכתבה קטעים מהתסריט, וכתבה "לא ידענו" בהקשר של ידיעת הגרמנים את מה שנעשה ליהודים במהלך המלחמה. במה וקברט[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

ציור של דיטריך במהלך הופעתה (1957). מתחילת שנות ה-50 ועד אמצע שנות ה-70 עברה דיטריך כאמנית קברט והופיעה בתיאטראות בכל רחבי העולם. ב-1953 הוצע לדיטריך 30,000$ כדי שתופיע במשך שבוע במלון סהרה בלאס וגאס. תלבושתה החושפנית עוררה הדים. ההופעה הצליחה ודיטריך חתמה חוזה להופיע גם ב"קפה דה פריז" שבלונדון. במהלך שנות ה-50, דיטריך העסיקה את ברט בכרך כמנהלה המוסיקלי וביחד הם תיכננו את הופעותיה. ההופעות כללו שירים מפורסמים מסרטים. בכרך אימן את דיטריך לפתח קול וחזות דרמתית בהופעותיה. ביחד הם חיברו ארבעה אלבומים וכמה סינגלים בין השנים 1957 ל-1964. במהלך הופעותיה היא החליפה את בגדיה משמלות למלבושי גברים, מה שאיפשר לה לשיר שירים גבריים כמו "One for My Baby (and One More for the Road)" ו-"I've Grown Accustomed to Her Face". בגרמניה שלאחר המלחמה הייתה בציבור התנגדות ניכרת לדיטריך. 15 שנים אחרי תום המלחמה, ב-1960, יצאה דיטריך לסיבוב הופעות בגרמניה. בברלין היא התקבלה בגלים של אהדה, אך מחוץ לברלין היא זכתה לקבלת פנים צוננת ובדרכה לאחת ההופעות פרצה נערה את המחסומים וירקה בפניה. דיטריך לא הרגישה יותר שייכת לגרמניה, האשימה את התקשורת הגרמנית בעוינות, והחליטה שהיא לא תחזור לשם יותר, וכך עשתה עד מותה.

דיטריך בירושלים (1960). במהלך שנות ה-60 דיטריך ביקרה בישראל פעמיים. היא הופיעה בפני יוצאי גרמניה, ביניהם גם ניצולי שואה רבים. ההופעות התקבלו בברכה ולאחר אישור הקהל, היא אף שרה מספר שירים בגרמנית למרות הטאבו נגד השפה באותה תקופה. מסופר שהיא הפסיקה את הופעתה ושאלה את הקהל: "לא חשבתי שבישראל יבקשו ממני לשיר בגרמנית. אני מוכנה. אבל אם יש אדם אחד באולם שמתנגד אני אמשיך באנגלית". בשנת 1964 בהופעה של דיטריך בלונדון היא שרה בעברית את "שיר התן" שכתבו משה סחר ויוחנן זראי. שיר זה אף יצא בתקליט ההופעה שלה מלונדון בהוצאת חברת פיליפס. ב-1964 וב-1965 הופיעה דיטריך בפסטיבל אדינבורו. לאחר מכן היא הופיעה בברודוויי פעמיים וזכתה בפרס טוני מיוחד על הופעתה. בנובמבר 1972 צולמה גרסה של ההופעה שלה בלונדון. דיטריך קיבלה 250,000$ אך לא הייתה מרוצה מהתוצאה. ההופעה שודרה בארצות הברית ובבריטניה בינואר 1973. בשנות ה-70, הדרדרה בריאותה של דיטריך. בשנת 1965 היא החלימה מסרטן צוואר הרחם. כתוצאה מכך, היא הרבתה להשתמש במשככי כאבים ואלכוהול. ב-1973 במהלך הופעה היא פצעה את ירכה ושנה לאחר מכן היא שברה את רגלה. בראיון מפורסם הודתה דיטריך שהיא ממשיכה להופיע רק בשביל הכסף. שנים אחרונות[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

קברה של דיטריך בברלין. קריירת עסקי השעשועים של דיטריך נפסקה ב-29 בספטמבר 1975, כאשר שברה את רגלה במהלך הופעה באוסטרליה. ב-1979 שיחקה תפקיד משנה בסרטה האחרון "רק ג'יגולו", לצד דייוויד בואי בביומו של דייוויד המינגס. בסרט היא שרה את שיר הנושא. לעת זקנה חדלה מלהופיע בסרטים, וב-16 שנותיה האחרונות הסתגרה בביתה בפריז מרצון, ללא מגע עם הציבור מלבד קשרי מכתבים וטלפון. היא פירסמה אוטוביוגרפיה בשם "Nehmt nur mein Leben" (בתרגום לאנגלית: Just Take My Life) בשנת 1979. במהלך שנות ה-80 כתבה ותרמה למספר ספרים. בשנת 1982, דיטריך הסכימה להשתתף בסרט דוקומנטרי על חייה בשם "מרלן", אך היא סירבה להצטלם. במאי הסרט, מקסימיליאן של, הקליט אותה והשתמש בהקלטות בסרטו. הסרט זכה בכמה פרסים אירופיים ובמועמדות לפרס אוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר. בשנותיה האחרונות, היא התחברה לדיוויד ברט שהיה מהאנשים האחרונים מחוץ למשפחתה שהיא נפגשה. בנוסף, היא הייתה בקשר מתמיד עם ביתה. בבדידות זו נפטרה ב-6 במאי 1992 לאחר סיבוך בכליות. היא הובאה לקבורה בברלין. ב-2004, הלמוט ניוטון נקבר לצידה. את ארכיונה העשיר הותירה בעיזבונה לעיריית ברלין, והוא מוצג שם כיום. עם חלוף השנים הפשיר היחס כלפיה בגרמניה, וכיום היא נחשבת לאחת מגדולות השחקניות הגרמניות. הדואר הגרמני אף הוציא בול לזכרה. חייה האישיים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

מרלן דיטריך שמרה על חייה הפרטיים הרחק מאור המצלמות. בהיותה ביסקסואלית היא הייתה שייכת לקהילה הגאה של ברלין במהלך שנות ה-20. במאי 1923 נישאה דיטריך לרודולף סייבר, עוזר במאי (שהפך מאוחר יותר לבמאי בחברת פרמאונט). נישואיה לסייבר היו למעשה נישואים פתוחים. סייבר נפטר מסרטן ב-24 ביוני 1976. בתה היחידה של דיטריך, מריה אליזבת' סייבר, נולדה ב-13 בדצמבר 1924. ב-1948 נולד לדיטריך נכד ראשון. במהלך חייה דיטריך ניהלה מספר רומנים מחוץ לנישואיה. בעת צילומי הסרט "מרוקו" היא ניהלה רומן עם גרי קופר (שניהל רומן במקביל עם לופה ולז). במהלך צילומי הסרט "שובו של דיסטרי" היא ניהלה רומן עם ג'יימס סטיוארט שנגמר לאחר סיום הסרט. ב-1938 היא ניהלה רומן עם הסופר אריך מריה רמארק וב-1941 עם השחקן הצרפתי ז'אן גאבן. בשנות ה-40 היא ניהלה מערכת יחסים עם והסופרת הלסבית מרסדס דה אקוסטה שהייתה גם מאהבתה של גרטה גרבו. בשנות ה-50, היא ניהלה רומן עם יול ברינר שנמשך למעלה מעשור. בשנות ה-70, היא ניהלה מערכות יחסים עם ג'ון ויין, ג'ורג' ברנרד שו. דיטריך הייתה פרוטסטנטית במהלך חייה, אך בעת מלחמת העולם השנייה היא איבדה את אמונתה באלוהים. דמותה של דיטריך[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

בול הנושא את דמותה של דיטריך משנת 1997. מרלן דיטריך הייתה אייקון אופנה שהפך למודל של מעצבי בגדים ושחקניות. תדמיתה אף הייתה מושפעת ממיניות וביסקסואליות. דמותה הקולנועית של דיטריך הצטיירה כאב טיפוס לדמות האישה המניפולטיבית כפאם פאטאל. בשנת 1992, במקום הולדתה נחשפה לוחית לזכרה. באוגוסט 1997 גרמניה הוציאה בול דואר מיוחד הנושא את דמותה. בנוסף, חברת העטים "Montblanc" הוציאה מהדורה מיוחדת של עטים לזכרה. דיטריך עדיין מעוררת מחלקות בגרמניה עקב התנגדותה לנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. בשנת 1996 לאחר ויכוח נוקב הוחלט להימנע מלקורא לרחוב הולדתה של דיטריך בשמה. ברם, שנה לאחר מכן נחנך מרכז לזכרה. בשנת 2002 היא אף נעשתה אזרחית כבוד של העיר ברלין. בשנת 2000 יצא לאקרנים סרט ביוגרפי גרמני על חייה של דיטריל בשם "מרלן" בביומו של ג'וסף ויסמאייר, והשחקנית קאטז'ה פלינט בתור דיטריך. פילמוגרפיה[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

שנה סרט תפקיד במאי הסרט הערות 1919 Im Schatten des Glücks ללא ציון קרדיט זקוב פלאק סרט אילם Man by the Wayside קרמרסטושר וויליאם דיאיטרל Der Sprung ins Leben מאדכן אם סטרנד ג'ונס גוטר 1926 Manon Lescaut מיכאליין ארתור רובינסון Madame wünscht keine Kinder רקדנית (ללא ציון קרדיט) אלכסנדר קורדה Der Juxbaron סופי ווילי וולף Cafe Elektric ארני גוסטב יוסיסיקי 1928 Prinzessin Olala שרלוט דה גוסטון רוברט לנד The Ship of Lost Men את'ל מארלי מוריס טוראנר 1930 המלאך הכחול לולה-לולה יוזף פון שטרנברג הופעתה הראשונה של דיטריך בסרט מדבר מרוקו מדמוזל אמי ג'ולי מועמדותה היחידה לפרס אוסקר לשחקנית הטובה ביותר 1931 הקלון מארי קולבר 1932 שנגחאי אקספרס שנגחאי לילי הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר בלונד ונוס הלן פארדי 1933 שיר השירים לילי זקנאק ראובן מאמולאין 1934 הקיסרית האדומה יקטרינה הגדולה יוזף פון שטרנברג 1935 השטן הוא אישה קונצ'ה פרז 1936 אהבתי חייל אנה סאדלק הנרי התאווי תשוקה מדלין דה אופר פרנק בורזאג' הגן של אלה דומיני אנפילאן ריצ'רד בלוסלבסקי 1937 אביר ללא שריון אלכסנדרה ולדינוף ז'אק פיידה מלאך מריה ברקר ארנסט לוביטש 1939 שובו של דיסטרי פרנצ'י ג'ורג' מרשל מועמדות לרשימת הגיבורים של מכון הסרטים האמריקאי 1940 שבעת החוטאים ביג'ו בלאנש טיי גראנט 1941 השלהבת של ניו אורלינס קלייר לדוקוס רנה קלייר כוח אדם פיי דאבל ראול וולש 1942 הגבירה מוכנה אליזבת' מאדן מיטשל לייסן המקלקלים שרי מאלוט ראי אנריפט פיטסבורג ג'וסי וינטר מיטשל לייסן 1944 קיסמט ג'אמילה וויליאם דייטרל לעקוב אחרי הילדים עצמה אדוארד סאתרלנד 1946 החדר למעלה בלאנש פרנרד ז'ורז' לקומב 1947 עגילים מוזהבים ליידה מיטשל לייסן 1948 רומן זר אריקה פון סכלוטאו בילי ויילדר 1949 ג'יגסו ללא ציון קרדיט פרשר מאייקל 1950 פחד במה שרלוט ינווד אלפרד היצ'קוק 1951 ללא כביש מהיר בשמים מוניקה טסדאל הנרי קוסטנר 1952 ראנצ'ו נוטוריוס אלטר קיין פריץ לאנג 1956 מסביב לעולם בשמונים יום ללא ציון קרדיט מייקל אנדרסון הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הטוב ביותר 1957 סיפורה של המונטה קרלו מריה דה כויראור סמואל טיילור עד התביעה כריסטין וול בילי ויילדר מועמדות יחידה לפרס גלובוס הזהב לשחקנית הטובה ביותר - סרט דרמה מועמדות לרשימת הנבלים של מכון הסרטים האמריקאי 1958 מגע של רשע טניה אורסון ולס 1961 משפטי נירנברג גברת ברטהולט סטנלי קריימר זכייה מיוחדת בפרס דוד דה דונטלו 1962 קופסה שחורה: עלייתו ונפילתו של אדלוף היטלר קריינית לואיס קלייד סטומן הסרט זכה בפרס אוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר 1964 נוצצים בפריז עצמה ריצ'רד קוויאן 1979 רק ג'יגולו הברונית פון שסמרינג דייוויד המינגס 1984 מרלן עצמה מקסימיליאן של הסרט היה מועמד לפרס אוסקר לסרט הדוקומנטרי הטוב ביותר קישורים חיצוניים[%D7%A2%D7%A8%D7%99%D7%9B%D7%AA קוד מקור | עריכה]

מיזמי קרן ויקימדיה ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מרלן דיטריך מרלן דיטריך, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית) דן לחמן, מרלן דיטריך - דיוות האינטליגנציה צפריר כהן, מרלנה דיטריך בת מאה, באתר הארץ, 27/12/2001 על מרלן דיטריך בתוך כתבה על אנשי קולנוע גרמניים שהיגרו לארצות הברית לפני מלחמת העולם השנייה, באתר יד ושם מרלן דיטריך בישראל, באתר ynet ‏, 07.05.08 עופר אדרת, ברלין תחנוך השבוע שדרת כוכבים: מרלן דיטריך תהיה השחקנית הראשונה שתונצח, באתר עכבר העיר, 8.2.2010 קטגוריות: מתנגדים גרמנים למשטר הנאצישחקני קולנוע וטלוויזיה גרמניםשחקני קולנוע וטלוויזיה אמריקאיםשחקני תיאטרון גרמניםשחקני ראינועזוכי פרס טונילהט"בים גרמניםרפובליקת ויימאר: תרבות: אישיםזמרים גרמניםזמרים אמריקאיםאנשי המשרד לשירותים אסטרטגיים (OSS)